אחד ביום: לסלטיקס כבר לא יהיו הזדמנויות נוספות אחרי הערב

2:00: בוסטון סלטיקס (4) – מילווקי באקס (1) [1-2 לבאקס בסדרה]

איתמר גלבוע, יליד 1973,  הוא אמן ישראלי רב-תחומי שכר כיום בהולנד. גלבוע שמעיד על עצמו כמי שתמיד הושפע ממספרים ומהמדע ומביא לכך ביטוי במיצגי האומנות שלו, יצר במהלך שנת 2014 תערוכה המכונה בשם 'שרשרת המזון' המתעדת את כל מה שגלבוע עצמו אכל במהלך השנה הקודמת. התערוכה שכוללת למעלה מ-8,000 פסלים עשוי פורצלן (וחלקם, דוגמת המבורגרים וצ'יפס מצופים בזהב) והוצגה בבית האמנים בתל אביב במהלך 2017, היא למעשה דרכו של גלבוע לבקר את תרבות האוכל המודרנית בעולם המערבי, את הדברים הלא רצויים שאנחנו אוכלים במהלך שנה ובעיקר את העובדה שבעוד העולם הראשון סובל מהשמנת יתר, בעולם השלישי גוועים אנשים ונשים ברעב.

כמי שביקר בתערוכה (כן, יש לי חיים מחוץ לפוסטאפ אם תהיתם…) אני יכול להעיד שהתערוכה המשונה לכאורה הזו גורמת לכל מי שמבקר בה מחשבה רבה על מה שאנחנו מכניסים לפה ועל הדברים שעברו במערכת העיכול שלנו בשנה האחרונה ובכלל.

התערוכה כבר לא מוצגת כיום בארץ אבל בהחלט שווה להזכיר אותה בנשימה אחת עם המשחק שיפתח את משחקי הלילה בין בוסטון סלטיקס למילווקי באקס שכן בכל מה שנוגע למארחת, המשחקים שלה בסדרה הזו עשויים לעורר אסוציאציה לתערוכה של גלבוע. אתם מבינים, בדיוק כמו במקרה של 'שרשרת המזון', גם בוסטון סלטיקס הציגה לנו בשלושת המשחקים האחרונים את מה שהאוהדים שלה 'אכלו' ממנה בעונה האחרונה.

זה התחיל בתקוות גדולות שהנה הנה, אף אחד לא יעמוד בדרכם של הירוקים (משחק מספר 1), המשיך בתסכול גדול וקבוצה שלא מוצאת את הידיים והרגליים (משחק מספר 2) ונגמר (זמנית) ברמה לא אחידה וקבוצה שלא מסוגלת לשמור על התקרה שלה לאורך זמן (משחק מספר 3). מעבר לזה, שלושת המשחקים כולם חשפו את הקשיים של הסלטיקס לאורך כל העונה – אין מספיק כימיה בין השחקנים, אין מישהו שאפשר לסמוך עליו בכל רגע נתון (קיירי הוא הדבר הכי קרוב לזה ועדיין, תסתכלו על קוואי ודוראנט ותבינו כמה הוא רחוק משם) ואף פעם אי אפשר לדעת מה אתם הולכים לקבל מהקבוצה הזאת – הגנתית, התקפית או בכלל.

וגם הלילה, קשה לדעת איזו קבוצה תהיה הקבוצה של בראד סטיבנס. זו עם ההגנה הבלתי חדירה של המשחק הראשון, זו עם ההתקפה המלהיבה ורבת האפשרויות של החצי הראשון של המשחק השלישי, זאת שאין לה לא את זה ולא את זה של המשחק השני או אולי כל קומבינציה אחרת. בוסטון תהיה אלופה השנה – אלופת המאניה-דיפרסיה.

הניצחון של הבאקס במשחק הקודם, לא רק שהחזיר את הביתיות למדורגת מספר 1 במזרח ובליגה כולה אלא גם גרם לרבים להבין שמילווקי היא הקבוצה לנצח במזרח השנה. המושכות שוב בצד של מילווקי ובוסטון תצטרך להוציא מעצמה את המקסימום אם היא מתכננת לעבור אותה.  וגם זה לא בטוח יעזור.

מילווקי פשוט נראתה נהדר על המגרש במשחק מספר 3 ולמרות שהסלטיקס היו בכלל לא רעים התקפית, ההתמדה של הבאקס בלעשות את הדברים כמו שהם אוהבים והעובדה שמילווקי שלטה בקצב המשחק מהרגע הראשון (והוא היה מהיר, כמו שביקשנו מהם) עשו את שלהם בדרך לעוד ניצחון משכנע ו1-2 שנראה לאור שני המשחקים האחרונים, משקף פער קטן יותר בין שתי הקבוצות ממה שהמציאות מלמדת אותנו.

הם קלעו נהדר (40% מ-3), הגנו טוב מהיריבה שלהם והציגו לראווה סגל עמוק ויעיל כאשר שחקנים כמו פט קנוטון (14 נק') וג'ורג' היל (21 נק' במשחק שהזכיר את ימיו מאינדיאנה) תורמים רבות מהספסל ומשאירים את הסלטיקס ללא מענה.

עכשיו נראה שהשליטה בידיים של הבאקס מוחלטת. חלון ההזדמנויות של הסלטיקס להתאפס על עצמם העונה הולך ונסגר ואם זה לא יקרה הלילה זה כבר לא יקרה העונה  בכלל. האם הם מסוגלים לעשות את זה דווקא עכשיו? בהנחה שאליפות (מזרח לפחות) זו המטרה של בראד סטיבנס וחניכיו, אז זה מסוג המשחקים בהם אלופות מתגלות… בכנות, אם אני אוהד סלטיקס, לא הייתי בונה על זה.

4:30: יוסטון (4) – גולדן סטייט (1) [1-2 לווריירס בסדרה]

אני מתלבט איך לסכם את המשחק השלישי בין שתי הקבוצות שנערך רק לפני בוקר אחד והסתיים בניצחון של הרוקטס לאחר הארכה.

מצד אחד, הייתי אומר לרעת יוסטון שמדובר ב'ניצחון פירוס' (או פריוס, אם הם בקטע של טויוטה). יוסטון שיחקה כדורסל טוב, נלחמה, התעקשה, הייתה ביום קליעה פנטסטי וניצחה רק אחרי הארכה את גולדן סטייט באחד המשחקים הכי אומללים של סטף קארי שראיתי מזה זמן ארוך (בטח תיכף יכתבו שהוא סוחב פציעה…).

מצד שני, למה להיות קטנוניים? ניצחון הוא ניצחון הוא ניצחון ויוסטון השיבה לעצמה את המומנטום בסדרה. דוראנט היה מצוין, גרין היה נהדר ואיגוואדלה היה יוצא מן הכלל (בפעם הבאה שמישהו כותב לכם שאם כריס פול היה משחק בעונה שעברה, יוסטון הייתה מנצחת את הסדרה תזכירו לו את העובדה שגם איגי נעדר בחצי מהסדרה הזו) וגם הם לא הספיקו מול יוסטון בערב די חלש של כריס פול.

ובכלל, לגולדן סטייט אין ספסל, מה שיבוא לידי ביטוי יותר ויותר ככל שהסדרה תתקדם, היא תהיה עייפה הרבה יותר מהרוקטס ככל שהסדרה תימתח (איגי שיחק 40 דקות במשחק האחרון והוא היה על המגרש הכי פחות מהחמישייה של הוורירס), קארי וקליי רחוקים מאיפוס ודוראנט זה נחמד אבל ראינו במשחק האחרון שבמאני טיים לא תמיד אפשר לסמוך עליו. ופי.ג'י טאקר? הוא לבדו סיבה למסיבה (אם היו אומרים לי לפני 10 שנים שהוא יהיה שחקן חמישייה בקונטנדרית ב-NBA ועוד כאחד הגבוהים, הייתי מאשפז אתכם במוסד לחולי נפש). ושלא נדבר על כך שהפעם האחרונה שגולדן סטייט נוצחה בסדרה הייתה אחרי שהם ניצחו את שני המשחקים הראשונים בבית והרגישו יותר מדי טוב עם עצמם…

בקיצור, דילמה ואני מודה שאני לא בטוח אם ההימור הראשון שלי (גולדן סטייט בחמישה משחקים) יהיה בתוקף גם בסוף הערב או שאנחנו צפויים למלחמת עולם עד סוף הסדרה הזו, עם אופציה להפתעה. מה שבטוח, יהיה חם הלילה בטויוטה סנטר ומה שעוד יותר בטוח – שאני כבר כוסס את הציפורנים לקראת זה. ואתם?