היום שלושים וארבעה ימים לעומר.
היום אני רוצה להתנצל. לפני שנתיים בחול המועד פסח חזרתי מטיול של כמה ימים באיזור שדה בוקר. בסוף הטיול הייתי צריך להעלות פוסט על מספר 4. החלטתי לכתוב על אחד מפאוור פוורוד הטובים בהיסטוריה. אבל השילוב של העייפות פלוס קליטה גרועה בנגב גרם לי לכתוב פוסט די בינוני. אז היום החלטתי לשים סוף לעוול ולכן היום נדבר שוב והפעם באופן מוצלח יותר על צ'ארלס בארקלי.
בארקלי נולד באלבמה ולא נולד בדיוק עם הגוף לשחקן כדורסל. בכיתה י"א הוא שקל 100 קילו והיה פחות מ-1.75. עם גוף כזה לא מגיעים לנבחרת הכדורסל של התיכון ובטח שלא לליגה הטובה בעולם. בסוף אותה שנה הייתה לו קפיצת גדילה שהראתה שליכולות שהיו שם סוף סוף הגיע גוף שמתחיל להזכיר שחקן NBA.
במכללה הלך בארקלי לאוברון. הוא עדיין היה עם בעיית משקל, והעובדה שהוא הזמין 100 מגשי פיצה במאתיים הימים הראשונים שלו במכללה כנראה לא עזרה בנושא… הוא עדיין הראה משחק מלהיב שכלל המון דאנקים מרהיבים וחסימות. בארקלי כבר אז הצטיין בריבאונד וזכה בכינוי המעולה "The Round Mound of Rebound". הוא הראה גם יכולת קליעה טובה וסיים את קריירת המכללות שלו עם אחוז שדה מופרך של 62 אחוז. בהתחשב שהוא לא רק הטביע אלא גם זרק מחצי מרחק מדובר בהישג מרשים. לאחר 3 שנים בקולג' יצא בארקלי לדראפט. הוא נבחר בדראפט 84' שנחשב לאחד משלושת הטובים בכל הזמנים. הוא נבחר במקום החמישי ע"י הסיקסרס.
בעונתו הראשונה הוא לא קיבל מספיק דקות כפי שחשב שמגיע לו. כשהתלונן על כך מוזס מלון פשוט אמר לו שהוא שמן מדיי ואם ירזה כנראה ישחק יותר. יש לציין שבארקלי המשיך את מנהגו מהקולג' לאכול פיצה והפעם היה לו גם מספיק כסף כדי להרשות לעצמו לעשות את זה על בסיס יומי. זה לא עזר לבארקלי להיכנס לכושר אבל זה סיפק תמונה אייקונית.
בארקלי החליט להקשיב למלון והתחיל במשטר תזונה קפדני. מלון שהיה אחד מהריבאונדרים הגדולים בהיסטוריה לימד את בארקלי את רזי המקצוע, בעיקר את הטריק של להעיף שחקנים עם הישבן ולהקל על תפיסת הריבאונד. את העונה סיים בארקלי עם 14 נק' ו8 ריב'. בארקלי נבחר לחמישיית הרוקי. זאת תהיה העונה האחרונה בה לא יסיים עם ממוצע של דאבל דאבל עד לפרישה שלו.
הסיקסרס היו לאחר תקופת השיא שלהם ולא הצליחו לעבור את הסיבוב השני אבל בארקלי המשיך לשפר את היכולת שלו. בעונת 85/86 הוא סיים עם ממוצעים של מעל 20 נק' ו10 ריב'. הוא ימשיך לשמור על הסטטיסטיקה הזאת עד עונת 95/96, בעונת 86/87 נבחר לראשונה לאולסטאר. בארקלי סיים את העונה כמלך הריבאונדים והפך לשחקן הנמוך ביותר שזוכה בתואר. הוא סיים את עם 64 אחוז מ-2. הוא הוביל את הליגה בסטטיסטיקה הזאת במשך 5 עונות ברציפות.
כבר באותם ימים היה אהוב על התקשורת, בעיקר עקב הלשון החדשה שלו והפה הגדול שלו שנהגו להפוך כל ראיון איתו למעניין. מאידך, הפה הגדול שלו גרם לו גם לדברים פחות נעימים כשאחד מהם הוא תקרית היריקה. בעונת 90/91 במהלך משחק מול הנטס אוהד התחיל לקרוא לו קריאות גזעניות. בארקלי ירק עליו אבל בניגוד ליכולת הפגיעה שלו על המגרש פה הוא פיספס ופגע בילדה צעירה. בארקלי נקנס והושעה למשחק אחד. בארקלי התנצל בפני הילדה והזמין אותה ואת משפחתה להגיע למשחקים כמוזמנים שלו. התפתח ביניהם קשר והוא אף הוזמן לחתונה שלה. בארקלי טען שזה הדבר היחיד שהוא מתחרט עליו בקריירה אבל למרות שהוא הודה שזאת הייתה טעות, הוא אמר שזה לימד אותו לקח חשוב.
בקיץ 1992 היה בארקלי חלק מהדרים טים. מעבר לתשוקה הענקית שהביא איתו לכל משחק הוא גם סיפק לא מעט כיף לתקשורת ולאוהדים כולל את המשפט האייקוני :"אני לא יודע כלום לגבי אנגולה, אבל אנגולה בצרות".
בעונת 92/93 עבר לסאנס בטרייד. בארקלי פתח את העונה בסערה כשסיים את המשחק הראשון עם 37 נק' 21 ריב' ו8 אס'. הוא המשיך להציג יכולת עילאית לאורך כל העונה וזכה בתואר ה-MVP. הסאנס התקדמו בפלייאוף והגיעו עד לגמר הליגה שם פגשו את הבולס של ג'ורדן שחיפשו את הטרי-פיט. בארקלי הציג יכולת מעולה לאורך כל הפלייאוף וגם בסדרת הגמר אך הבולס היו טובים יותר וניצחו את הסדרה בשישה משחקים. בארקלי המשיך לעוד שתי עונות נוספות בסאנס אבל לא הצליח לשחזר את ההישג.
בעונת 96/97 עבר ליוסטון שם שיחק 4 עונות עד פרישתו בסוף עונת 99/00. ב-2006 נכנס בארקלי להיכל התהילה. כיום משמש בארקלי כפרשן ברשת TNT ופעם אחר פעם מצליח להצחיק את כל מי שצופה בו.
בארקלי היה שחקן מדהים. חוץ מיכולות המשחק שלו הוא היה כוכב בתקשורת עוד בימיו כשחקן. אם זאת בארקלי לא היסס לבקר את התקשורת על חוסר הקבלה של הגישה ה"שחורה" שלו. כתבתי כבר על יכולות הקליעה המדהימות שלו אבל בארקלי היה גם אחד מהקלעים הכי יעילים בתולדות הליגה. מבין 50 השחקנים אם הכי הרבה נקודות בתולדות הליגה – בארקלי במקום השלישי מבחינת אחוזי שדה כשמקדימים אותו רק שאק וקארים. בהתחשב בזה שבארקלי גם זרק כמעט שתי שלשות במשחק בקריירה ולא ישב מתחת לסל כמו שאק הופך את ההישג הזה ליותר מרשים. יכולת הריבאונד שלו גם הייתה יוצאת מגדר הרגיל בטח בהתחשב בעובדה שהוא היה פחות מ-6'6. הוא גם היה מוסר לא רע וידע לנהל משחק.
אבל כדי להבין באמת את הגדולה של בארקלי אני רוצה להשוות אותו לפאוור-פוורורד אחר בן אותה תקופה קארל מלון. שניהם נחשבים בטופ 5 של העמדה, שניהם זכו ב-MVP ולשניהם אין טבעת. אבל בעוד קארל מאלון הוא 2.06 של שרירים מסותתים עם פחות מ-4 אחוז שומן בגוף, בארקלי הוא בחור אתלטי אבל קצת שמנמן עם פחות מ-2 מטר. כמו כן לבארקלי לא היה את סטוקטון שיחלק לו אסיסטים כל הקריירה.
אז מה היה הסוד של בארקלי? כששאלו אותו פעם איך הוא לוקח כל-כך הרבה ריבאונדים הוא ענה: "תשוקה ותחת ענק". ואולי המשפט הזה מסכם את הקריירה של בארקלי בצורה הטובה ביותר. מלא תשוקה ורצון לנצח פלוס סיומת שתגרום לכולם לחייך.
אז מצטער על מה שקרה לפני שנתיים סר צ׳ארלס, מקווה שפיציתי אותך כראוי.
הישגי קריירה:
MVP של העונה הסדירה ב-NBA (1993)
11 הופעות במשחק האולסטאר
MVP של משחק האולסטאר (1991)
חמישיית העונה הראשונה (1988, 1989, 1990, 1991)
חמישיית העונה השנייה (1986, 1987, 1992, 1994, 1995)
חמישיית העונה השלישית (1996)
חמישיית הרוקיז הראשונה (1985)
2 מדליות זהב אולימפיות (1992, 1996)
מספר 34 הופרש על ידי פילדלפיה 76', פיניקס סאנס ואוניברסיטת אובורן
