ג'יימס דולן – צוחק כל הדרך אל הבנק

פרויקט ההנהלות הגרועות בליגה ממשיך עם מי שמדרדר את הניקס מדחי אל דחי בשני העשורים הנוכחיים אבל רושם את שורת הרווח המרשימה ביותר בתולדות הליגה - ג'יימס דולן

אחת הבדיחות היותר מוכרות מספרת על ילד אחד שהגיע הביתה עם תעודה מבית הספר והגיש אותה לאביו. האב עבר על התעודה בעיון תוך שהוא מקריא בקול את הציונים בפנים חמורות סבר. מתמטיקה – 4, עברית – 4, תנ"ך – 4, היסטוריה – 4 וכו' וכו'. אלא שבסוף התעודה התחבא לו ציון אחרון – מוזיקה – 10, ודווקא ברגע זה, אחרי שהקריא האב בקול את הציון הטוב היחיד של בנו הוא הרים את ידו וסטר לבנו סטירה עזה על הלחי. "למה דווקא אחרי הציון הטוב שלו אתה מרביץ לי?" שאל הילד מתייפח והאב הפטיר את מוסר ההשכל – "אחרי תעודה כזאת, מתחשק לך לשיר?!". ב-22 בפברואר 2019, ממש בשיאה של העונה שהתבררה חודש וחצי אחר-כך כעונה הגרועה ביותר בתולדות הניו יורק ניקס (שכם אל שכם עם עונת 2014/15, בשתיהן ניצחה הקבוצה 17 פעמים בלבד), הוציאה להקת JD & The Straight Shot את אלבומה השישי "The Great Divide".  על פניו, עוד להקת וואנאביז אמריקאית שלא בדיוק שינתה את המוזיקה העולמית או עניינה אף אחד (את האלבום הרביעי שלהם קנו 113 איש סה"כ) אלא שהסולן של הלהקה הוא לא אחר מאשר הבעלים של הניו יורק ניקס, ג'יימס (ג'ים) דולן ובדיוק כמו הילד בבדיחה הנ"ל – לא ברור מה גורם לו, למי שזוכה לתואר 'הבעלים של הקבוצה עם המאזן הגרוע ביותר במאה ה-21', לשיר…

*

את סיפור חייו של ג'יימס דולן כדאי להתחיל אולי מרגע השפל של חייו, זאת אומרת 'רגע השפל הלא-ספורטיבי' שלהם. בשנת 1993, כשהוא בן 38, אחד מששת ילדיו של צ'ארלס (צ'אק) דולן, בעל חברת כבלים מוצלחת מניו יורק, להיגמל מאלכוהול. אחרי שנים שהטיפה המרה הרסה כל חלקה טובה בחייו הוא נכנס למכון גמילה במינסוטה ויצא משם נקי. מאז הוא לא שתה שוב (ולא שהחיים לא סיפקו לו סיבות…). לימים, הוא תיאר בראיון לESPN את ההחלטה הזו ככזו שעיצבה את חייו – "אם ניצחתי את זה, אני יכול לנצח כל דבר".

"לנצח כל דבר" זה תיאור קצת מוגזם לגבי מי שמתהדר בתואר הבעלים של ניו יורק ניקס, אבל הגישה של דולן מבחינתו היא גישה מנצחת – הוא לא שם על אף אחד. שחקנים, צוות מקצועי, תקשורת, אוהדים, בתי משפט, קולגות – כולם מבחינת ג'יימס דולן טועים, לכולם הוא יוכיח שהוא טוב מהם ואת כולם הוא ינצח. לפי השיטה שלו לפחות.

ארווין בירמן, אוהד ניקס ותיק וממורמר החליט לכתוב בשנת 2014 מכתב לג'יימס דולן בעקבות הכישלונות ההולכים ונמשכים של הקבוצה:

"בשלב מסוים חשבתי שאתה עושה דבר טוב כשאתה לוקח את כל האחריות מאבא שלך. אלא שמאז הכל התדרדר במורד הגבעה. העבודה שלך עם איזיאה תומאס וכל מה שקרה מאז עם הניקס …. השורה התחתונה היא שאתה ממשיך להפריע למועדון. כאוהד הניקס קרוב ל-60 שנה אני ממש מתבייש בדרך בה אתה מנהל את הקבוצה. תמכור את הקבוצה! ככה לפחות האוהדים שלה יוכלו להסתכל קדימה בציפייה לצמיחה בכיוון הנכון. הרי כסף זה לא הכל! עשית כל-כך הרבה דברים טיפשיים עם הקבוצה. בבקשה, לא עוד!. שלך בכבוד, אבא של אארון בירמן".

התשובה של דולן לא איחרה לבוא:

"מר בירמן, אתה אדם עצוב. למה שמישהו יכתוב מכתב כל-כך מלא שנאה? אני אולי מנחש, אבל אני מוכן להתערב שהחיים שלך הם בלאגן הרסני. האם עשית פעם משהו שמישהו יחשיב כחיובי או נחמד? אני מוכן להתערב שלא עשית שום דבר כזה. למעשה, אני מוכן להתערב שאתה מהווה גורם שלילי לכל מי שבא במגע איתך. בטח הפכת את המשפחה שלך לאומללה. אולי אתה אלכוהוליסט. אני בדיוק חגגתי את השנה ה-21 שלי כפיכח. מציע לך לנסות גם להיגמל, זה אולי יעזור לך להפוך להיות מישהו שאנשים רוצים בקירבתו. בינתיים, תתחיל להריע לנטס, כי הניקס לא רוצה אותך יותר. בכבוד, ג'יימס דולן".

גם בעימות הזה, כמו ביום בו הורה לסדרנים במדיסון סקוור גארדן לזרוק מהאולם את שחקן העבר של הקבוצה, צ'ארלס אוקלי, שלטענתו קרא קריאות נגדו או בפעם ההיא בה השליך החוצה עוד אוהד שהציע לו למכור את הקבוצה (יוטיוב למטה), יצא דולן כשהוא מרגיש שידו על העליונה. הנה הוא שוב ניצח. אני בסדר, זה העולם דפוק.

ועם גישה כזו לחיים, גם 5 הופעות פליאוף בלבד ב-18 עונות כבבעל המניות העיקרי או סתם העובדה שזולת דונלד סטרלינג, הבעלים המושמץ של הקליפרס לשעבר, הוא הבעלים עם הכי הרבה הפסדים בתולדות ה-NBA, לא יזיזו אותו מדעתו. כי בעולם שלו, דולן הוא מנצח. וזה בעצם כל מה שחשוב.

*

ההנהלות הגרועות – רוברט סארבר

נחזור להתחלה: בימי ילדותו של דולן הוא היה אוהד נלהב של הניו יורק ג'טס, אז אחת מהקבוצות הבכירות ב-AFL (טרם האיחוד עם ה-NFL ב-1970) ושל הקוורטרבק שלה, ג'ו נמת'. יום אחד קרא דולן במגזין ספורט שאת קירות ביתו של נמת'  מעטרים עורות של חיות שהוא צד. מלא השראה ביקש ג'ים הצעיר מאימו, הלן, לעצב את חדרו באותו אופן. נחושה למלא את רצון בנה, הלכה האם והשיגה בתושייה רבה זיופים של עוורות ג'ירפה ואלו ניתלו אחר כבוד בחדרו של הילד שאהדתו לג'טס רק הלכה וגדלה.

בהמשך הפך להיות דולן מעריץ של האחים אולמן, אגדות רוק  דרומי בזמנם. כשדווין אולמן, אחד האחים, מת בתאונת אופנוע בתחילת שנות ה-70' ביקש דולן להנציח את זכרו וללכת בדרכיו באמצעות לימוד גיטרה ובכך החריד, לדברי הוריו, את קירות הבית, למורת רוחם של כל הסובבים אותו.

דולן המשיך להיות מיוחד לבני גילו גם כשהתחיל, בגיל המוקדם 14, לשתות. גם כאן, הוא לא נתן לאיש לעצור אותו ועשה את הדברים בדרכו שלו. כאמור, רק 24 שנים אחר-כך, הוא נגמל מההרגל המגונה הזה, שלדבריו הרס לו חלק גדול מימי נעוריו ובחרותו.

בגיל 18 החליט ג'יימס דולן ללכת בדרכו של אביו ולמד מינהל עסקים. הוא השתלב בהדרגה בעסק של אביו שניהל בימים ההם את חברת הכבלים המצליחה 'כייבל-וויזיון' שהייתה פורצת דרך בתחום ופרצה את הדרך לרשתות כמו HBO. ג'ים גילה חוש עסקי מפותח ואף הצליח להעביר החלטות משמעותיות, כגון ביטול עסקה עם חברת לווין מתחרה, בדירקטוריון של החברה.

בשנת 1995 החליט אביו של ג'יימס דולן, צ'אק שתי החלטות משמעותיות: הראשונה, לרכוש נתח משמעותי בחברה המנהלת את המדיסון סקוור גארדן על קבוצות הספורט שלה (ניו יורק ניקס מהכדורסל, ניו יורק ריינג'רס מההוקי ומאוחר יותר, ניו יורק ליברטי מכדורסל הנשים). השנייה – לתת לעצמו מנוחה ולהוריש את ניהול העסק לבנו ג'יימס.

כשנשאל צ'אק, שנים מאוחר יותר מדוע מששת ילדיו, החליט לתת את המפתחות לעסק דווקא לג'יימס האלכוהליסט לשעבר שלא גילה שום דבר יוצא דופן בניהול עסקים, ענה בפשטות – "הוא היחיד שרצה את זה". כך או כך מבחינה עסקית גרידא, אין ספק שהצעד היטיב עם המשפחה. 20 שנה אחר-כך, בשנת 2015, מכר ג'יימס דולן את מניות החברה ב17.7 מיליארד דולר לאיש העסקים הצרפתי-יהודי פטריק דרהי (ואם השם הזה מוכר לכם, זה כנראה מכיוון שהוא גם הבעלים של חברת הכבלים הישראלית הוט) וחודשים מספר אחר-כך הוא ראה את מניות החברה צונחות ומפסידות חלק ניכר מערכן.

חמש שנים אחרי שהתמנה ג'יימס דולן למנהלה של 'כייבל-וויזיון' השלימה החברה השתלטות על המניות של חברת המדיסון סקוור גארדן, במה שהפך את דולן, באופן מעשי, לבעלים של הניו יורק ניקס ולמי שיקבע איך הקבוצה תתנהל. דולן, חובב כדורסל בינוני באותם ימים לא התיימר לשנות את הקבוצה מהיסוד והודיע שהוא לא מתכנן להתערב יותר מדי בצד המקצועי. מה שכמובן לא הפריע לו בשנים הבאות, לשנות את פני המועדון כליל ולהפוך אותו מאחד המצליחים בליגה לכישלון מהדהד.

וכאן המקום לציין, למי שלא זוכר את הכדורסל בעידן הפרה-היסטורי של לפני שנות ה-2000', שניו יורק ניקס של הימים ההם, ימי סוף המאה ה-20, הייתה סמל לאיכות. קבוצה שרשמה מ-1987 עד שנת 2000, 13 הופעות פליאוף רצופות, כולל שתי אליפויות מזרח (וכישלונות בגמרים מול הספרס והרוקטס) ולא מעט שחקנים אייקונים ולוחמים חסרי פשרות שעברו תחת הקבוצה בשנים ההן (פטריק יואינג, ג'ון סטארקס, צ'רלס אוקלי, אנתוני מייסון, צ'רלי וורד, לארי ג'ונסון, אלן יוסטון הם רק חלק מהם).

דולן קיבל את כל הטוב הזה, עם בסיס לא רע בכלל להמשך הדרך ושנה אחרי שהניקס הצליחו להיות הסנסציה של המזרח ולהעפיל לגמר הליגה אחרי שסיימו במקום ה-8 בקונפרנס בליגה הסדירה. הסגל של הקבוצה באותה עונה לא היה בדיוק אותו סגל עטור כוכבים שהגיע להישג הנ"ל אבל תחת שרביטו של המאמן ג'ף ואן גנדי עדיין שיחקו שמות נאים כמו לארי ג'ונסון, אלן יוסטון, לטרל ספריוויל, מרקוס קמבי, קורט תומאס, כריס צ'ילדס וגם גלן רייס ומרק ג'קסון הוותיקים. אלא שהניקס בעונתה הראשונה ללא פטריק יואינג (הועבר בטרייד בתחילת אותה עונה לסיאטל) לא ממש מצאה את עצמה, ים האגו שהיה בקבוצה הצליח למצוא את היבשה רק לעיתים רחוקות והניקס סיימו את העונה בהדחה בסיבוב הראשון של פליאוף המזרח אחרי שהודחו בחמישה משחקים מול טורונטו במשחק המכריע במדיסון סקוור גארדן. 

ג'יימס דולן יצא מאותה עונה מאוכזב אבל גם הוא בוודאי לא שיער שאכזבות העונה ההיא, הולכות להיות אחת העונות היותר מוצלחות שהיו לו כבעלים של המועדון המייצג של מהתפוח הגדול. אי ההצלחה היחסי של אותה עונה גם לא גרם לו, או למישהו אחר בצוות המקצועי של הקבוצה, לחשוב שהגיע הזמן לעשות שינויים. אולי בשל כך, באותו קיץ עשה דולן את אחת הטעויות הזכורות לו ביותר כבעלים של הקבוצה – כשהחתים את אחד מכוכבי הקבוצה באותו זמן, הקלעי אלן יוסטון, על חוזה של 100 מיליון דולר ל-6 שנים.

היום, סכום כזה נראה זניח וכל האריסון בארנס מצוי לוקח לביתו מזוודה מלאה ביותר מזומנים ממנו, אבל בימים ההם של ראשית המאה ה-21, היה מדובר בסכום עתק. רק שנבין, תקרת השכר ב-2001 עמדה על 56 מילון דולר ומצבם של הניקס היה כבר עמוס למדי עם חוזים בסך 22 מיליון דולר ללטרל ספריויל ולארי ג'ונסון. ההחתמה של יוסטון לא רק שסתמה את הגולל על האפשרות של הניקס להתחזק מבחוץ אלא גם הייתה סכום גדול מדי לשחקן בן 30, עם עבר של פציעות ברכיים חוזרות ונשנות שביננו, גם בשיאו לא היה בדיוק מודל יציב להנהגת קבוצה ולצד רגעים כמו משחק מספר 5 בסדרת הסיבוב הראשון מול מיאמי בפליאוף 1999, ידע לא מעט נפילות וכישלונות.

בפועל, יוסטון נתן לניקס עוד שנתיים של כדורסל איכותי, לפני שדעך. החוזה שלו נבחר בשנת 2013 על ידי המגזין קומפלקס לגרוע ביותר בתולדות ה-NBA וגם אם הוא לא היה כל-כך גרוע, כמו שטוען אותו מגזין, לציון דרך אחד הוא בוודאי זכה – הוא היווה את ההשראה לחקיקת 'חוק אלן יוסטון' הידוע בשמו 'חוק האמנסטי' ובמסגרתו ניתן לשחרר שחקן מהקבוצה באמצע חוזהו ולשלם את יתרת חוזהו מבלי לשלם את המס על החריגה מתקרת השכר. באופן אירוני, או שלא, הניקס נזקקה להשתמש בחוק הזה פעמים רבות בעידן דולן.

ההחתמה של יוסטון אמנם הראתה על כוונות טובות מצידו של דולן אבל הצד השני של אותו מטבע היה הבנה בינונית מינוס בכדורסל. כך או כך, לאחר העונה הראשונה דולן רצה להתמיד באותו קו שהקבוצה נוהלה קודם לכן ולעונת 2001-02 התייצבה הקבוצה עם סגל דומה לזה של העונה הקודמת. ההתחלה הייתה דומה גם כן, אלא שלאחר פתיחה סבירה ומאזן 9-10 התפטר לפתע המאמן ג'ף ואן גנדי בשל מה שהוא כינה 'אובדן פוקוס'. את מקומו תפס העוזר הותיק, דון צ'ייני אבל עזיבתו של המאמן המטורלל גרם לכך שלא היה מי שידבר אל שחקני קן הקוקיה של הניקס בשפתם. הפציעה מסיימת הקריירה של לארי ג'ונסון גם היא הייתה בעוכרי הקבוצה ואת יתר העונה סיימו הניקס במאזן 43-20 ולראשונה מזה 15 שנה הם נעדרו באותה עונה מהפליאוף. הקיץ עבר ללא שינויים גדולים (ולא שהיה מקום תחת תקרת השכר…) אבל גם בעונתו השנייה על הקווים, דון צ'ייני לא הצליח להרים את הקבוצה מעבר לעוד 7 ניצחונות לעונה, מה ששוב לא הספיק לפליאוף. הניקס היו זקוקים לשינוי.

וג'יימס דולן, מי אם לא הוא, דאג לשינוי כזה. זה התחיל בקיץ כשהקבוצה נפטרה מהנוכחות המעיקה והמזיקה של לטרל ספריוויל (בתמורה הניקס קיבלו את קית' ואן הורן שבזמנו היה צעיר מבטיח), זה המשיך עם הגעתו של דיקמבה מוטומבו הקשיש בשביל ההשראה וזה הגיע לשיאו בדצמבר, כשאחרי פתיחת עונה לא מרשימה (24-15) נשלח כל הצוות המקצועי, המאמן צ'ייני והג'נרל מנג'ר סקוט ליידן, הביתה ובמקומו הגיע ההברקה החדשה של דולן – איזיאה תומאס.

ג'יימס דולן, הבעלים של ניו יורק ניקס עם איזיאה תומאס, מנהל הקבוצה בין השנים 2003 ל-2007

תומאס כמובן זכור היטב מקריירת הכדורסל המוצלחת שלו במדי דטרויט פיסטונס אלא שדמותו ואיכותו כמנהל היו פחותות משמעותית. המפתחות לניקס לא היו הראשונות שהוא קיבל מהצד השני של הכדור, כאשר שלושת ניסיונותיו הקודמים נכשלו: בטורונטו ראפטורס בשנותיה הראשונות בה הוא הסתכסך עם בעלי הקבוצה; כקומישינר ליגת ה-CBA, שהגיעה לפשיטת רגל בזמנו וכמאמן  של אינדיאנה פייסרס שלא בדיוק הצליחה תחתיו. כל זה כמובן לא מנע מדולן לתת לתומאס את הצ'אנס הנוסף וכמובן שלא מנע מתומאס לעשות את מה שהסתבר שהוא הכי טוב בו – להיכשל.

העונה הראשונה של השניים יחד עוד נחשבת טובה יחסית, תומאס והמאמן האגדי לני ווילקינס שהוא היא לעבוד תחתיו הובילו את הקבוצה לפליאוף וגם אם זה נגמר בסוויפ בסיבוב הראשון ליריבה האזורית, ניו ג'רזי נטס, זה היה תסריט אופטימי ביחס למקום בו הניקס הייתה באמצע העונה אלא שתומאס התחיל ללקט בקבוצה חבורה מפוקפקת ששילבה שחקנים שסובלים מבעיות בראש (הד קייס) לשחקנים שסובלים מבעיות ברכיים. סטפון מרבורי, מי שלא הצליח להביא את הכישרון שלו לידי ביטוי במינסוטה ובפיניקס היה הדמות המייצגת לסוג הראשון (וכמיטב המסורת קיבל חוזה מופרל של 76 מיליון דולר ל-4 שנים), פני הארדוווי ואלן יוסטון ייצגו את הסוג השני. ומה גם שכל אלה יחד הפכו את הניקס לקבוצה היקרה ביותר בליגה מה שלא עזר לניקס בעונה השנייה של תומאס לסיים במקום ה-11 במזרח ולהתחיל רצף של צפיות בפליאוף מהסלון וזאת על אף פיטוריו של ווילקינס באמצע העונה.

בקיץ של 2005 החליט תומאס לבצע מהפכה נוספת במדיסון סקוור גארדן. אם הסגל הוא כבר היקר ביותר אין סיבה לא להביא לו גם את אחד המאמנים היקרים בליגה – לארי בראון הוותיק, ההוא שהביא את הפרחח אלן אייברסון לגמר הליגה כמה שנים קודם לכן ועשה חיל גם בשבתו על כס מאמן אינדיאנה, הגיע לעיר היהודית הגדולה בעולם. דולן ותומאס החליטו לא להשאיר את המאמן הוותיק ללא כלים והחתימו לו כמה שמות "גדולים". ראש וראשון היה אדי קארי, שזכה לחוזה של 60 מיליון דולר ל-6 שנים אחרי שנים מוצלחות בבולס. לצידו, בעמדת הסנטר דגו דולן ותומאס את ג'רום ג'יימס, סנטר גמלוני שאיתרע מזלו ובפליאוף 2005 ניפק כמה משחקים טובים במדי סיאטל מה שגרם לבעלים של הניקס להכניס את היד לכיס ולשלם לו 30 מיליון דולר ל-5 שנים וזאת חרף העובדה שהוא מעולם לא תרם יותר מ-5 נקודות למשחק בממוצע עונתי. עוד הגיעו, בין היתר על מנת לשמור על המוניטין של קן הקוקייה: אנתוניו דיוויס הוותיק, קינטל וודס, הידוע לשימצה מפורטלנד ונייט רובינסון, שתמיד היה פרפורמר ראוי לכל קרקס שיש באזור. החבורה הזו יחד עם סטפון מרבורי וג'מאל קרופורד הצעיר (כן, גם הוא היה פעם צעיר) הייתה מפוצצת בכישרון אבל עוד יותר מלאת אגו, וגם לארי בראון, חרף ניסיונו העשיר, התקשה להשליט בהם סדר. סטיב פרנסיס הגיע באמצע העונה כדי להוסיף שמן למדורה וגם ג'יילן רוז נחת לכמה רגעים בשביל לקבל את תפקיד המבוגר האחראי אבל כל הווג'ארס הזה נגמר במאזן הגרוע במזרח ושני בחולשתו בליגה – 59-23.

בשלב הזה הבין דולן שיש לעשות שינוי מקצועי. הקורבן היה לארי בראון שלא קיבל הזדמנות שנייה, בעוד תומאס הוזהר שאם לא יהיו 'ראיות משמעותיות' לשיפור הוא יהיה הבא בתור. בכך הפגין דולן את הסבלנות המפורסמת שלו, שמהווה את לחם חוקו כל השנים. אז בראון פוטר ולחבורת ההד קייס הצטרף זאק רנדולף הטראבל מייקר העגלגל והראיות המשמעותיות לשיפור הסתכמו ב-10 ניצחונות יותר מבעונה הקודמת תחת המאמן החדש – תחזיקו חזק – איזיאה תומאס. כל זה כמובן לא מנע מדולן, להחתים את תומאס, שנשא עתה בשני תפקידים, לחוזה ארוך טווח, כמו שהוא אוהב.

בין לבין, הואשם תומאס בהטרדה מינית של אנוקה בראון סנדרס, אחת מנשות הניהול בקבוצה. בראון סנדרס תבעה את תומאס באופן אישי ואת חברת המדיסון סקוור גארדן ברשות ג'יימס דולן על יצירת סביבת עבודה עוינת ועל-כך שכשהיא התלוננה על ההטרדה, היא פוטרה. הצדדים הגיעו לבית המשפט ולאחר שעורכי דינו של דולן הבינו שממש כמו על הפרקט, גם כאן תומאס ודולן הולכים להפסיד, הם הגיעו לפשרה ושילמו לבראון סנדרס 11.5 מיליון דולר.

לימים, נשאל דולן אם הוא למד לקח מהפרשה האומללה הזו. תגובתו הייתה "בוודאי" ומיד הסביר "הבנתי שאני צריך למצוא עורכי דין טובים יותר". בינתיים, ב-2007, המשיך תומאס לאמן את הניקס אל תוך עונת 2007-2008, כשה"שיפור" היחסי של הקבוצה מסתיים ומפנה את דרכו לעוד עונה אומללה של מאזן 59-23 ומקום בתחתית הליגה.

כאן החליט ג'יימס דולן להיפטר סוף סוף מתומאס וההול אוף פיימר נשלח הביתה ואת תפקידיו תפסו דוני וולש, שעבד שנים בתפקידים מקצועיים שונים באינדיאנה פייסרס כג'נרל מנג'ר ומייק ד'אנתוני, שהגיע אחרי שנים מצוינות בפיניקס, כמאמן הקבוצה.

אלא שגם הצמד הזה התקשה להחזיר את הניקס למסלול הניצחונות. הניהול הגרוע הפך את הניקס להיות מקום אליו שחקנים חופשיים לא מעוניינים להגיע וגם תחת הצוות החדש, הקבוצה לא השתפרה הרבה מעבר ל-30 ניצחונות בעונה. דולן בחר להתמודד עם הכישלונות המתמשכים בדרך מיוחדת – חרם תקשורתי. משנת 2007 ועד שנת 2013, הבעלים של אחת הקבוצות הכי פופולאריות בעולם, לא דיבר עם אף אמצעי תקשורת מטוב ועד רע. הוא כבר ילמד אותם לקח!

בקיץ של 2010 הגיע סוף סוף שחקן גדול לניו-יורק ניקס. מייק ד'אנתוני משך בכמה חוטים ואמארה סטודמאייר, חניכו לשעבר, חתם בניקס לחוזה על סך 100 מיליון דולר ל-5 שנים. הוא לא טרח לספר לניו-יורקרים, והם גם לא טרחו לבדוק, את העובדה שאין לו יותר ברכיים כמעט, וממש כמו במקרה של אלן יוסטון עשור לפניו, אמארה נתן לניקס שנה וחצי טובות, לפני שנפצע, דעך, נמוג, התגייר והלך למקום אליו הולכים אנשים שסובלים מסינדרומים של אובדן קשר מסוים למציאות – עיר הקודש ירושלים.

ההגעה של סטודמאייר גרמה לדוני וולש לחשוב בגדול ובמהלך אותה עונה הנחיתה הקבוצה בטרייד את כרמלו אנתוני וצ'ונסי בילפאס שנשלפו מדנבר תמורה לכל העתיד שנבנה בניקס קודם לכן. אחרי ספריוויל, מרבורי, קרופורד ופרנסיס, כל מה שהניקס היו צריכים זה עוד שחקן אנוכי שחושב רק על עצמו, אלא שעם כרמלו, שהיה מוכשר בהרבה מכל הנ"ל, הגיע גם צ'ונסי בילאפס ויחד הם הביאו דבר שלא נצפה בניו-יורק כבר למעלה מחצי עשור – פליאוף.

ג'יימס דולן, הבעלים של ניו יורק ניקס
ג'יימס דולן בעוד רגע מאושר

פליאוף 2011 אמנם נגמר לניקס אחרי 4 משחקים בלבד (בוסטון התכבדה בפעולת  הטאטוא) אבל הכיוון החיובי כבר ניכר. הזדמנות טובה כמובן בשביל להחליף ג'נרל מנג'ר… דוני וולש החליט לעבור לתפקיד יועץ (ציפורים לוחשות שלדולן הייתה יד בנושא) ובמקומו הגיע גלן גרנוולד שקודם מתפקיד סגן הנשיא לענייני כדורסל. גרוונלד לא עשה שינויים גדולים בקבוצה במהלך העונה הראשונה שלו כמנהל מקצועי אבל שני דברים שכן קרו בה נתנו לאוהדי הניקס לא מעט תקוות: השינוי הראשון היה החתמה של שחקן אלמוני בשם ג'רמי לין בקבוצה, כשהוא פורץ משום מקום ולוקח את הליגה כולה אל טירוף הלינסניטי. והשני, התפטרותו של מייק ד'אנתוני, בשל חוסר יכולתו לשלוט בחדר ההלבשה ובאופן מיוחד בכוכב הקבוצה, כרמלו אנתוני. ההתפטרות של ד'אנתוני הביאה במקומו כמאמן זמני את עוזרו, מייק וודסון, אבל דווקא הוא זכה לכבוד מהשחקנים והניקס גילו מגמה של שיפור עד תומה. הם שוב הודחו בסיבוב הראשון של הפליאוף אבל לראשונה מזה 13 שנים רשמו ניצחון פליאוף (הפסידו 4-1 למיאמי בסיבוב הראשון) וחשוב מכך, לראשונה מזה שנים ארוכות, פיעמה תקווה בליבותיהם של אוהדי הקבוצה.

בקיץ 2012 חיזק גרונוולד את הקבוצה בחבורת וטרנים מנוסה. ג'ייסון קיד, מרקוס קמבי, רשיד וואלאס, קורט תומאס, ריימונד פלטון, פבלו פרג'יוני ומאוחר יותר גם קניון מרטין הגיעו ויחד עם אנתוני, טייסון צ'נדלר וג'י.אר סמית' (וגם מה שנשאר מסטודמאייר) פתאום היה לניקס מספיק כישרון בארסנל. עונה יוצאת דופן לטובה במאה הנוכחית עם 54 ניצחונות הסתיימה במקום השני במזרח והדחה בסיבוב השני בפליאוף מול אינדיאנה של פול ג'ורג', לא לפני שהקבוצה הדיחה את הסלטיקס המנוסים בסיבוב הראשון. הניקס חזרו לעניינים.

ומכיוון שהניקס חזרו לעניינים זה היה בדיוק הזמן הנכון ביותר של דולן לפטר את גלן גרונוולד ולמנות תחתיו את סטיב מילס, שעבד שנים בחברת מדיסון סקוור גארדן. מדוע השינוי הזה קרה? לג'ים דולן פתרונים אבל כשיש חברים, מי צריך היגיון בריא. בעונה העוקבת הניקס היו רחוקים מהרמה שהציגו תתת גרונוולד, סיימו עם 15 ניצחונות פחות ושוב החמיצו את הפליאוף. כן, גם במזרח המזעזע של אותן שנים.

במרץ של אותה שנה שוב החליט דולן לעשות שינוי בניהול הקבוצה והביא למשימה את אחד משועלי הכדורסל המוצלחים – פיל ג'קסון. אלא שלכהן הגדול של הבולס והלייקרס לשעבר היו שתי בעיות עיקריות – 1. הוא מעולם לא ניהל קבוצה 2. התמכרות למשולשים. הניהול של ג'קסון היה רחוק מלהיות פורץ דרך והשיטה הכפויה שהוא הביא לקבוצה נכשלה. בשלושת שנותיו בקבוצה הקבוצה הגיעה ל-81 ניצחונות בלבד, כולל עונה ראשונה של 17 ניצחונות, הגרועה בתולדות הפרנצ'ייז. ג'קסון גם המשיך במסורת של חוזים מופרכים כשהזוכים המאושרים היו יואקים נואה הגמור שקיבל 72 מיליון דולר ל-4 שנים, שהקבוצה עוד משלמת עליהם בימים אלו אחרי שהחליטה לשחרר אותו ולפרוס את החוזה וכמובן כרמלו אנתוני שחוזהו חודש מספר חודשים אחרי נחיתתו של ג'קסון בקבוצה עם 124 מיליון דולר ל-4 שנים.

אחרי שלוש שנים בסימן משולש (ברמודה?) החליט ג'יימס דולן שמספיק זה מספיק והחתים לתפקיד הג'נרל מנג'ר את מיודענו סטיב מילס שקיבל את משימות הכדורסל יחד עם סקוט פרי ויחד הם הספיקו עד כה לסתום את הגולל על הדבר החיובי היחיד שג'קסון עשה בתקפותו (הבחירה בקריסטפאס פורזינגיס בדראפט) ולהעתיר על טים הרדוואי ג'וניור חוזה של 71 מיליון דולר ל-4 שנים, וזה לשחקן שאחרי שתי עונות רוקי שלו בקבוצה, היא החליטה שהוא לא מספיק טוב ושלחה לאטלנטה. חוכמה ניקרבוקסית בהתגלמותה.

מבחינת כדורסל, הניקס ממשיכים כאמור לדשדש ושוב השוו את תואר 'העונה הגרועה בתולדותיהם' כשניצחו בעונה האחרונה 17 פעמים בלבד וגם בקיץ האחרון התקשו להחתים שמות גדולים וראו מהצד איך ברוקלין נטס הופכת להיות היעד החם של שחקנים שרוצים להגיע לתפוח הגדול.

*

ההנהלות הגרועות – מייקל ג'ורדן

ואחרי כל זה, אחרי כל הכישלונות המקצועיים, אחרי תחלופת מאמנים שכוללת 11 מאמנים ו-7 ג'נרל מנג'רים שונים בשני עשורים ואחרי הנתון שמלמד שהניקס היא הקבוצה שהוציא הכי הרבה כסף על שחקנים במאה ה-21 וגם זו שניצחה הכי פחות, עדיין אפשר להסתכל על ג'יימס דולן בפרספקטיבה אחרת – פרספקטיבה של איש עסקים קר רוח שלא חושב על שום דבר מלבד שורת הרווח.

למרות כל האמור לעיל, הניקס היא עדיין הקבוצה עם השווי הגדול בליגה – כ-4 מיליארד דולר. קבוצת המדיסון סקוור גארדן, אם תהיתם, קנתה את הקבוצה בכ-300 מיליון דולר. רווח עצום בכל קנה מידה. "אני לא מוכר את הקבוצה כי אני חושב על בעלי המניות שהאינטרס שלהם הוא לשמור על הקבוצה, שהמנייה שלה ממשיכה לעלות" אמר דולן בראין ל-ESPN ואכן, עם כל הצער על אוהדי הקבוצה השבויים, אין שום סיבה שדולן ובעלי המניות, שרובם ככולם בני משפחתו, ישחטו את האווזה שמטילה ביצי זהב.

לזכותו של דולן עומדת גם העובדה שלמרות כל הכישלונות המקצועיים הוא ממשיך להגיע ערב אחרי ערב לגארדן ונוכח בכל משחקי קבוצתו. הגרעין הקשה של אוהדי הקבוצה בוודאי מבין כמה סבל כרוך בזה…

וזהו בעצם כל סיפורו של ג'יימס דולן – אדם שבטוח בדרכו, כזה שלא ייתן לאיש לומר לו שהוא טועה, בין אם זה שחקן עבר, עורך דין שמייצג אותו או אנשי תקשורת, אדם שממשיך עם האמת שלו גם היא מעוותת ובעיקר, מישהו שטובת האדם היחיד שהוא רואה לנגד עיניו היא את טובת עצמו ואת הרווח הכלכלי לו הוא זוכה. אוהדי הקבוצה, שחקנים, מנהלים ומאמנים פחות מעניינים את דולן ובדרך הזו שלו, דרך עקשנית ונחושה, הוא מצליח ע"פ המדדים שלו.

אז שכולם יקפצו, כי ג'יימס דולן, למרות כל הכישלונות המקצועיים, סופר דולרים ובעיקר – ממשיך לשיר…

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

26 תגובות

  1. ראשית תודה .
    שנית.שאלה
    הכותרת מאד ברורה ,
    היא מציגה מוסר השכל בשורה גם כשמפסידים מרוויחים, אם כך התחלתי
    לקרוא.
    הסבא שלי היה פרופסור להסטוריה כך שהסטוריה אינה מפחידה אותי.
    קראתי את ההסטוריה של דולן כדי להבין
    איך ומה .
    סיימתי החלה מגילה הקשורה בניקס …
    קפצתי מיד לסיום, או קיי היכן המוסר השכל שהובטח בכותרת?
    לא מצאתי עדיין .
    אם כך הכותרת שגויה..
    אין כאן מוסר השכל.

  2. איזה פוסט נפלא, תודה רבה זעפרני. קראתי בשקיקה פשוט. וברחמים על תושבי ערד מסוימים.

    לגבי כרמלו – אם אני לא טועה, הניקס היו יכולים לחכות חצי עונה ולהחתים את מלו כשחקן חופשי. במקום זה, הם שלחו את גלינארי, ווילסון צ'נדלר ועוד כמה צעירים שיצרו קבוצה חביבה ביותר אחרי שנים. כנראה שהעסק היה מתחרבן ככה או ככה כי מדובר בניקס, אבל מי יודע.

  3. לא מצליח להבין איך בכל הזמן הזה דולאן לא ניסה, ולו פעם אחת, לאמן את הקבוצה בעצמו.
    למה הוא נתן את התפקיד לכל מיני ארחי פרחי במקום לעשות את הדבר הנכון ?
    הי, אם למיקי דורסמן זה הביא אליפות בפרבר של התפוח הקטן אז למה לא ?
    אפילו פי ג'יי טאקר היה פנוי למען השם !!!
    🙂

  4. בקריאה מחודשת נראה לי שדולן הוא לא הבעלים הכי גרוע. הסיבה היא שהוא מנסה ומדי פעם לא מפחד לפתוח את הארנק (מה שמביא להחתמות שעוברות את המועדון לכמה שנים . . .).
    זה הרבה יותר טוב מדונלד סטרלינג מהקליפרס שבכלל לא היה אכפת לו מהקבוצה במשך שנים ארוכות.

  5. כתבה נפלאה יאיר.
    הלוואי והניקס היו מגיעים לעשירית מהרמה שלך.
    אני אוהב את התהליך שקורה שם, ניקו החוזים הרעים וחיסוק הצעירים.
    אך הניקס כמו הניקס כנראה ימצאו דרך לדפוק את זה.

  6. מעולה יאיר. ממש סיפורה של שפחה. ואיזה מסכנים האוהדים…

  7. נהדר יאיר. כמו שצוין מעלה נראה שיש אור בקצה המנהרה עם מילס ובעיקר עם דולאן ישתדל לא להפריע.

  8. מילה אחרונה בנוגע לפורזינגיס.
    בתקופה שכן שיחק היוניקורן לשעבר הראה כמה דברים:
    כישרון ופוטנציאל הרבה מעבר למה שציפינו כשנבחר.
    גוף אקסטרה פציע.
    אופי רטנני, פרימדוני ומתנשא שלא נתמך בשום הישג אמיתי.

    לא הצטערתי בכלל שהלך, כי אני מאמין שלא יחזיק מעמד בליגה, בטח לא ברמה שתצדיק את החוזה שהיינו חייבים לתת לו, ובעיקר כי הודיע חד משמעית שהוא רוצה ללכת.
    שחקן שנתן כל כך מעט, ומתנהג כאילו הוביל את הקבוצה להישגים, ראוי שילך לחפש את עצמו במקום אחר.

    כרגע משחקים בקבוצה שחקנים שמלאים התלהבות לשחק בה. וכאלה אני רוצה.

    1. אני גם מרגיש שיש משהו מאוד חיובי מכיוונם של מילס ופרי. אם רק יצליחו להשתיק את דונאלד, סליחה, דולן, ליותר מחודש רצוף, האדמה תרעד והניקרבוקסרס יתקדמו מעלה בסולם הקבוצות שאף אחד לא רוצה לשחק בהן

      1. נוח וונלה כשסיים אצלנו העיד שנהנה מאוד בשנה בניקס והרגיש שנותנים לו להתפתח הכי טוב שאפשר.
        התחושה עכשיו סביב הקבוצה מאוד חיובית. אגב, בניגוד לצחנה שנשבה מכיוון הפורזינגיס והמלו הרקוב.

    2. גם אני מהמר שהקריירה של פורצינגיס תהיה מלאה פציעות ופוטנציאל לא מנוצל. ועוד עם אופי גרוע

  9. לגופו של עניין, לשמחתי חוויתי מהניקס 15 שנים יפות, גם אם לא פוריות, בין 85' ודולן.
    19 השנים מאז שנפלנו לידיו היו, בלי ספק, איומות.
    אם אפשר לסמן נקודות אור קונקרטיות, סקוט פרי וסטיב מילס מנהלים את הניקס במתינות ועם חשיבה סבירה, והקבוצה הנוכחית נראית צעירה, נלהבת וחביבה, גם אם לא המוכשרת ביותר בליגה.
    בתוספת לזה, רוב מוחלט של החוזים הנוכחיים מסתיימים בסוף העונה ונראה, אני זהיר כאן, שעוד עלולות לבוא עלינו שנים טובות.
    ההבדל הוא, כמובן, אי התערבות מרשימה, משמחת ומעוררת חשש מהבאות, של דולן.
    ושוב, תודה יאיר.

  10. אה ולא לשכוח את רגע השיא כשדוראנט היה שחקן חופשי וחשב ברצינות לבוא לניו-יורק (השותף שלו ריץ' קליימן אוהד שרוף של הניקס ורוב העסקים שלהם בניו יורק) הפיצ' של דולן לדוראנט היה להזמין אותו להופעה של הלהקה שלו. אומרים שזה היה הרגע המכריע בהחלטת דוראנט לא להתקרב לניקס.

    1. כמה הערות נקודתיות:
      סטודמאייר לא טרח לעדכן בבעיות הברכיים כפי שלא דיווח לקבוצה על צבע עורו. העניין היה ברור וידוע. עד כדי כך ידוע שבפוליסת הביטוח שצורפה לחוזה נכנסו כלל רמח אבריו ושסה גידיו של הטאלנט, למעט הברכיים, שהיו ידועות כבעייתיות.

      הטרייד על כרמלו היה אחת מנקודות השבר בעשרים השנים האחרונות. בניקס התגבשה קבוצה נחמדה, צעירה, נלהבת וזולה יחסית, שפורקה תמורת כוכב מפונק ועצלן, שלא הביא את דנבר למקום שאליו שחקן ברמה שבה נטען שהוא אמור.
      כמובן שזו חוכמה בדיעבד, אבל אפשר היה לנחש את סוף הסיפור.

      מקרה ג'רמי לין היה דווקא כזה שבו הניקס נהגו כהלכה. אחרי כמה שבועות חלומיים, כשהוא מנצל עד תום את הפציעה של כרמלו, הגיע בוגר הרווארד לפדות את הצ'ק ודרש חוזה חדש ומוגזם. כשהניקס היססו, בצדק, לין הלך ליוסטון, סגר על חוזה של 25 מיליון וחזר לניקס כדי שישוו. כך ביקש התחמן לנצל את לחץ הקהל להחתים אותו אחרי הלינסניטי. הניקס עמדו בלחץ, סירבו, ואת המשך הקריירה של ג'רמי לין כולנו ראינו.
      בואו נגיד שנאום הדמעות שלו בשבוע שעבר היה רגע קסום לכל אוהד ניקס באשר הוא. אין אחד מאיתנו שלא פתח בירה.
      אני פתחתי שתיים. אחת בשביל דולן.

    1. נפלא יאיר. אפילו בסטנדרטים שלך הטור הזה הוא פרויקט מופתי ואדיר, וכתוב נפלא.

  11. תודה יאיר מעולה כרגיל.
    דולן סיפור שונה מבעלים כמו סארבר כי הוא מוכן להוציא כסף. הדבר הדומה הוא הקפריזיות וחוסר היכולת לשים אנשים במקום הנכון. זה תמיד מדהים אותי איך בעלים שכל כך מוצלחים בהעסקת אנשים, כי אף אחד לא יכול לנהל כאלה עסקים לבד, לא מצליחים למצוא מנהלים לקבוצה שהיא עסק קטן בהרבה.
    אולי כי כה רבים מתייחסים לקבוצה כצעצוע פרטי ולא כעסק עם בעלי מניות שצריך לענות להם.

    1. חלק מהבעלים מתייחס לקבוצה כמו אל איזה שעשוע, לא עסק שצריך להיות תחרותי ולהרוויח ולנצח.
      מה גם שכל הליגה מאוד ריווחית אז אפילו הקבוצות הגרועות מרוויחות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם