הריקוד האחרון (10)

את הפרק האחרון בפרויקט אני רוצה להקדיש לדעתי על הסדרה.

ראשית, חובה לציין, אינני מבקר תכני תבטת ואין לי כל מומחיות בתחום. זכותכם המלאה לחשוב אחרת ממני. ולטעות כמובן.

הסדרה טובה ומהנה. לא מחדשת הרבה, אבל מנגנת היטב על הרגשות הנוסטלגיים. ולמי שחווה את ג'ורדן בתור ילד (הטריפיט הראשון) ובתור נער (הטריפיט השני), זה שונה לחוות אותו שוב בתור מבוגר. קל וחמר כשבצפיות במרשתת התרכזתי בעיקר בשנים המוקדמות שלו, אותן לא חוויתי בזמן אמת.

עם זאת, אני חושב שהקונצנזוס שמתלהב מהסדרה יתר על המידה לא מבחין בין ההתלהבות הסופר-מגה-אולטרה-היפר מוצדקת מג'ורדן עצמו לבין ההתלהבות מהסדרה. האמינו לי שלא יפחית מאום מכבודו של ג'ורדן או מההערכה אליו אם הסדרה תחשב "רק" כטובה או טובה מאד.

עם זאת, אני חייב להיות פתוח לאפשרות שאנשים שג'ורדן ריגש אותם יותר בזמן אמת (כמובן שקמתי לראותו והערכתי את איכותו וגדולתו, אבל שחקנים אחרים בני אותה התקופה רגשו אותי הרבה יותר) התרגשו גם הרבה יותר מהסדרה. ואם סדרה מרגשת אותך מאד היא בהחלט עושה חלק מתפקידה.

מצד אחד, אין פה איזו איכות עיתונאית נוקבת. זו סדרה מטעם שמציגה נראטיב מאד ברור.

מצד שני, אם יש קבוצה ושחקן שהרוויחו, אולי יותר מכל אחד אחר, את הזכות לכך, הם השיקגו בולס ומייקל ג'ורדן.

אם אני משווה את הסדרה הזו לסדרות דוקו-ספורט אחרות, אזי שזו יותר טובה מכל סדרה אחרת מטעם שיצא לי לצפות בה. הרוב הן סדרות נוראיות, כמו "הקבוצה הראשונה: יובנטוס" שהדבר היחידי שגרם לי להישאר מול המרקע למעלה מעשר דקות ולצפות בסדרה עד סופה הוא הצורך להקריא את הכתוביות לבני השני.

לעומת זאת, גם אם נהניתי ממנה לא פחות, כשאני חובש את משקפי הפסאודו אינטלקטואל ספורט, מצאתי הרבה יותר ערך ועניין בסדרות כגון "סנדרלנד עד המוות" או "רוכבים אל הלא נודע".

כמו כן, היו רגעי מפתח שהם חלק מהאתוס של הקבוצה ההיא שנעלמו מהסדרה, כשהדוגמה הטובה ביותר היא העדר הלחישה של סקוטי פיפן לקארל מלון "הדוור לא מחלק ביום ראשון" (כן, באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב).

בנוסף, ישנה הרגשה שלא תמיד קיים מתאם גבוה בין תרומת השחקנים לקבוצה ובין המשקל לו זוכים בסדרה. הכוונה היא שלמשל סטיב קר, מרואיין מרכזי בסדרה – בין אם כי הסכים לשתף פעולה יותר מאחרים, בין אם בשל יכולת ההתבטאות שלו ובין אם בשל העניין הציבורי שהוא מעורר בתור מאמן גולדן סטייט – היה הרבה פחות מרכזי לקבוצה לעומת שחקנים אחרים, דוגמת רון הארפר למשל, שזכו לזמן אוויר נמוך משמעותית.

ותודה רבה למידן בורוכוב על הסבת תשומת הלב לגבי הנזכר בשתי הפסקאות האחרונות.

לסיכום, נהניתי מאד מהסדרה, אני חושב שהיא סדרה טובה ואני בהחלט ממליץ למי שטרם צפה בה לעשות זאת.

ברם, הג'ורדן של סצנת סדרות הדוקו-ספורט היא לא.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

6 תגובות

  1. תודה מתן
    ההתיחסות שלך לכל פרק ופרק הייתה מזווית מעניינת מאוד.
    ג’ורדן היה ענק, בעידן שאנחנו חיים טוב שיש סדרה שתמשיך להאדיר את שמו
    יכול להיות שבעוד 20-30 שנה הוא לא יקבל את הריספקט שהוא זוכה לו היום.

  2. אני כנראה מסכים עם ניב. אני צריך לומר שצפיתי רק בכמה קטעים מפרקים שונים. הבנתי שאין שום דבר חדש. עם כל הכבוד לסטיב קר דעתו לא עד כדי כך מעניינת אותי. בכל זאת, 10 שעות של האדרת ג׳ורדן, זה המון. זה נראה כחלק מהקמפיין שג׳ורדן עומל עליו כל חייו, של ביצורו כעז של הכדורסל, החל מההסכמה שבשתיקה לכינוי ״אלוהים״ וכלה בהסכמה לשיחרור חומרי הצילום רק כשיובטח לו שיעשה בהם שימוש ״נכון״. לא אתפלא אם בקרוב תצא סדרה דוקומנטרית על חייו של ביבי נתניהו

  3. אה, וגם הזדמנות להודות לך על כתיבת הטורים. כי גם אם לא היתה סדרה טובה או איכותית, היא בהחלט נתנה לנו על מה לדבר מחוץ לוירוסים ופוליטיקה, וזה כבר מבורך.

  4. תודה מתן. אני אהיה הרבה יותר ביקורתי.
    אן יש משהו שאני שונא, זו צביעות. והסדרה הזו מריחה מצביעות, לו רק בשל המונח 'דוקומונטרי' שהוצמד לה.
    זו סדרה שבאה לספר סיפור מעניין, השנה האחרונה של הבולס הגדולה, עם קטעי ווידאו חדשים שהיו גנוזים מעל 20 שנה. אבל הסיבה שהיו גנוזים כל כך הרבה זמן היא הסירוב של ג'ורדן לשדר אותם מבלי שיקח חלק פעיל בבניית הסיפור. והנראטיב כאן מלכתחילה הוא יותר מתאים לתשדיר מערכת בחירות מאשר לספר סיפור של קבוצה. לדעתי האישית, למרות שאני הראשון להודות שממש לא אהב את ג'ורדן בזמנו, והיום עוד פחות, סדרה קשה לצפייה שאם לא היתה תקועה בימי קורונה לא הייתי טורח לצפות אחרי הפרק ה-3.
    אגב, למי שמחפש סדרת דוקומנטרי ספורט מצוינת, שגם יודעת לספר סיפור- הסדרה על בפורמולה 1 בנטפליקס. 2 עונות שגרמו לי לחזור להתעניין בספורט ובסיפור. כי זה מה שדוקמונטרי טוב אמור לעשות- לגרום לעניין, להזדהות, למגוון רגשות מעבר לליקוק נרפס ובלתי פוסק לגדולה של שחקן אחד.

    1. אחלה סדרה. עד כה סיימתי מחצית מהעונה הראשונה. עכשיו, אחרי שנגמר הריקוד האחרון, יהיה לי יותר זמן לנסות לסיים אותה לפני שהספורט מתחיל לחזור לחיינו.

      1. ולקח להם עונה וחצי עד שהתחילו לדבר על לואיס המילטון. אם כבר מדברים על גדולה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

גמר המזרח – משחק מספר 3

מיאמי היט (1) – טורונטו רפטורס (2) משחק בין שתיים מהקבוצות המעצבנות שיש בליגה, היה חייב להיות מוכרע על איזו קבוצה תצליח להיות יותר מעצבנת.

קרא עוד »

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם