חבר, אתה חסר

אם אתם צופים בסדרת גמר המזרח ומרגישים שמשהו חסר, יש מצב שאתם לא לבד. יאיר זעפרני, לא מחובבי קינג ג'יימס בדרך כלל, על מי שההיעדרות שלו, כל-כך מורגשת בימים אלו.

זה קרה לי ביום שבת האחרון. השעה הייתה 5:30 לפנות בוקר, על המסך ריצדו דמויותיהם של שחקני מילווקי החונקים את הראפטורס האומללים במו ידיהם ואני שפשפתי את עייני בתדירות גבוהה, מנסה בכוח להישאר ער.

זאת לא הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי משהו מוזר מתגנב לו במעלה הגרון. את התחושה הרגשתי לפרקים גם בסדרות חצי הגמר במזרח, המעניינות לכאורה ואפילו בתום משחק הלילה האחרון כשהקנדים החביבים השוו את הסדרה ל2-2 ויצרו מתח נדיר בשלב הנוכחי בפליאוף. לתחושה הזו קוראים געגוע ועם כמה שזה לא פשוט להודות בזה – הגעגוע הזה הוא ללא פחות מאשר מלך המזרח בשמונה השנים האחרונות – לברון ג'יימס.

נכון, אתם לא טועים, כל השנים האלו הייתי גם אני בין המייחלים לכך שמישהו כבר ימחוק את החיוך הזחוח מעל הפרצוף של מי שהשפיט את המזרח יותר מששרה נתניהו משפיטה את עובדי המשק בבית ראש הממשלה. בחזיונות הלילה בחודשים אפריל עד יוני הייתי רואה קבוצה אמיצה שקמה ושולחת אותו הביתה בארבעה, חמישה, שישה או אפילו שבעה משחקים. ייחלתי לניצחון של שלישיית הזקנים של בוסטון ב-2012, הפכתי לאוהד אינדיאנה לשבועיים ב-2013, החזקתי אצבעות לניסוי הכושל של מייק בודנהולצר ב-2015 ואפילו שמתי מבטחי בטורונטו מודל 2016, על לא עוול בכפם. בשנה שעברה כבר ראיתי את זה כמעט קורה כשבוסטון אירחה משחק שביעי מול המלך בסדרה של ניצחונות ביתיים בלבד ובכל הפעמים הללו יצאתי עם תחושת אכזבה מהולה בתקווה שיום אחד גם השעון הביולוגי שלו יתקתק ונראה תחרות מזרחית אמיתית כזו שלא הוכרעה מראש.

והנה, העונה זה קרה סוף כל-סוף, כוחו של לברון לא תש, אבל משום מה הוא החליט לקחת את הכישרון שלו מערבה (איך אמר פעם ג'ואל אמביד? אחרי שאמא שלו הלכה על ווסט, הגיע גם תורו…) והשאיר את המזרח להיות זירת התגוששות בין ארבע קבוצות שכל אחת מהן יכלה בכושר הנכון ובסיטואציה מותאמת להיות זו שתירש את המלך בעודו בחיים.

אלא שהקרב הזה, שכל-כך חיכיתי לו וכל-כך ציפיתי לו מתגלה מיום ליום יותר ויותר כגוף בלי נשמה, רוח רפאים של סדרה, בית ללא שמחת חיים. כן, הכדורסל בסדר, הרמה סבירה (בוסטון נגד קליבלנד שנה שעברה הייתה סדרה ברמה נמוכה הרבה יותר), המתח גם הוא יותר גדול מברוב השנים האחרונות אבל דברים כמו הזדהות, חיבור, שנאה ואהבה, ארבעה מצרכים שבדרך כלל משאירים אותך ער גם כשהמשחק מתנהל בשעות הקטנות של הלילה (ואתה הורה שממילא לא נח הרבה ונלחם על כל דקת שינה), אלו כל-כך חסרים, לא רק אחד מהם, אלא כולם יחד וההיעדר הזה גורם לי לגעגוע בלתי צפוי, למספר 23 השני.

כי למרות התיעוב העמוק שלי למוחצנות הבלתי נסבלת (יש שיגידו 'מזויפת') של לברון ג'יימס, למרות הפרצופים, הפלופים, המשברים היזומים, קריאת התיגר על המאמנים ועל החברים לקבוצה, הנבצרות בהגנה ועוד כמה הרגלים רעים שעיטרו את הטלנובלה הזו שנקראה 'קינג ג'יימס, מלך המזרח', המלך גרם לי כל-כך הרבה פעמים להביע רגשות, להתרגז, להשתאות, להתייסר וגם לשמוח והרגשות האלה, השליליים והחיוביים, הם אלו שהופכים אוהד כדורסל אדיש לאוהד מעורב, מסוקרן וכזה שמרגיש, איפשהו בלב, שהוא חלק מהאקשן.

עם כל הכבוד ליאניס אנדקטומבו, שחקן מוכשר אבל יותר חלבי מציזיקי, עם כל הכבוד לקוואי לאונרד, אתלט-על אבל עם אישיות כובשת עוד פחות מחלוץ ממוצע בנבחרת ישראל במוקדמות המונדיאל, עם כל הכבוד ללאורי וגאסול, מידלטון, בלדסו וחובבי גמרי המזרח, ג'ורג' היל, הם לא מצליחים והם כנראה לעולם לא יצליחו לעורר התרגשות כמו אותה מכונת כדורסל משומנת שקוראים לה לברון ג'יימס.

חבר, או יש שיגידו – אויב, אתה חסר.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

16 תגובות

  1. פוסט אדיר שמתמצת תסבוך שקיים אצל רבים. אי אפשר איתו ומסתבר ש(אי) אפשר בלעדיו. טוב..אני מבולבל.
    חייבים לעבור הלאה. באיזשהו שלב הריגוש העיקרי עם לברון היה אילו שיאים נוספים הוא ישבור.

  2. מתגעגע אליו כמו שחייל מתגעגע למילואים.
    בזמן אמת היה נורא, אבל הזכרונות דווקא טובים…
    חוץ מזה, אני באמת מתחבר לנושא הרגש ובמיוחד לזה שלא גידלנו לנו נבל גיבוי למקרה שלברון ילך.
    היינו כל כך עסוקים בלאהוב את מי-שלא-היה בצד השני, ונשארנו בלי רעים

  3. תודה יאיר. בתור אוהד לייקרס חסר לי שהוא לא בפלייאוף… בכל מקרה קאווי די נותן פלייאוף לברוני שכזה במזרח אז יש מי שמחפה

    1. ממש לא חסר, אם כבר אז שינוי מרענן… אם לברון לא יחזור לעולם לפלייאוף זה לא יזיז כלום לאף אחד…הדושבאג הגדול ביותר לדרוך במגרש ספורט אי פעם

  4. הוא חסר בעיקר לליגה
    הרייטינג יורד וזה סימן רע מאוד
    גם בשנים שאחרי מייקל הליגה הייתה קצת בדאון
    חייבים יריבות היסטרית או באד גיי חדש
    במזרח ל 4 הראשונות השנה יש פוטנציאל ליריבות כמה שנים קדימה
    כל עוד גולדן סטייט שולטת לברון היה האלטרנטיבה היחידה

  5. פוסט מעולה.

    אין ספק שלברון חסר הפלייאוף, והאמת היא שאפילו חבל לי שהוא לא נשאר בקליבלנד.
    יכול היה להיות מרתק לראות אותו מוביל את קליבלנד עם הצמרת המתחזקת ופוגש לפחות שתי קבוצות טובות מאוד במזרח.

  6. גם לי הוא מאוד חסר. ראשית בגלל היכולת הכדורסלנית הגבוהה. הניסיון שלו שווה הון במיוחד עכשיו כשראינו מה האחרים שווים במאני טיים (אני מדבר אליך הארדן). שנית בגלל הדומיננטיות הבלתי נסבלת של הקבוצה מהמפרץ. למעשה זה היה ככה בכל השנים האחרונות אבל בזכות היכול של לברון השתעשענו במחשבה שיש סיכוי גם לקבוצה אחרת. בפלייאוף הזה חוץ מרגע אחד של דגדוג של יוסטון לא נרשמה סטייה חזקה של המחט במד הסיכויים להחלפת האלופה.

  7. לא יפה יאיר, זהבי כבש שלושער במשחק מוקדמות האחרון 🙂
    אני חושב בדיוק ההיפך, וזה דווקא מגיע מאחד שמחבב את לברון.
    ההיבריס גמר אותו בשנתיים האחרונות שלו בקליבלנד וזה רק החריף בלייקרס שנה שעברה.
    המהלכים שלו מחוץ למגרש בניסיון להשתלט על כל קבלת ההחלטות של הקבוצה שהוא משחק בה נהיו מאוסים יותר ויותר ובסופו של דבר פגעו בו יותר ויותר.
    במקום להשתפר כקבוצה שתהווה אתגר לג"ס הוא רק הלך אחורה וניסה להתשלט על צוות האימון, בניית הסגל, טמפרינג, ניסיון להפעיל לחץ על GMים אחרים ועוד מקומות שהוא לא צריך להיות בהם, עד שקיבל את הזרנוק השנה בלייקרס, שבסבירות לא נמוכה יכול לגמור לו את הקרייה כשחקן תחרותי ולהפוך אותו לסוג של כרמלו, אם לא יתעשת ומהר.
    חצי גמר מזרח השנה היה משב רוח מאד מרענן עם ארבע קבוצות בעלייה (או צניחה במקרה של בוסטון..), ויהיה נחמד לראות את ג"ס בגמר בלי יתרון ביתיות, ולא נותנת סוויפ קל ולא מעניין ללברון.

  8. אוי כמה מוכרת לי ההרגשה….
    שנאתי את מייקל וקובי מאותה סיבה.
    רק עם השנים למדתי להעריך אותם ולאהוב אותם.
    עם קובי עשיתי בכלל 180 מעלות.
    כל סיפור טוב צריך נבל. את מי נישנא ? את יוקיץ' ? בפארודיה על באטמן הוא יכול לשחק את הג'וקר
    🙂

  9. מעולה, למען האמת גם לי הוא חסר. היכולת הזאת שלו להעלות הילוך ולסחוט את עצמו עד הקצה היא משהו שחסר לי בפליאוף למרות שאני מאוד נהנה ממנו.

  10. לי הוא לא חסר בכלל . אם בשנים קודמות לא הייתי צופה במזרח כמעט השנה ראיתי כמעט את כל המשחקים היה מתח אדיר דרמות ותחושה שהכל פתוח. לא שאני לא מעריך את לברון אבל זמנו עבר והסיפור שלו הפך משעמם ולעוס עד דק. הגיע הזמן לסיפורים חדשים.
    תודה יאיר

  11. מעולה יאיר! אני מסכים עם ולדי, לטווח הארוך המעבר חיוני, למרות שהיה מעניין לראות את לברון מתמודד עם המסחר המאתגר של השנה

  12. מסכים עם הנושא המרכזי בנוגע לרמת הרגשות או העניין, סדרות גמר עם ווסטברוק או הארדן או אפילו אמביד היו יותר מסקרנות.

    אבל אני שמח מאוד לא לצפות בלברון שוב. ברוך שפטרנו

  13. אולי בטווח הקצר הוא חסר, אבל בטווח הארוך זה טוב. הינו צריכים להיגמל מלברון בשלב כלשהו(בהנחה שהוא אנושי ויפרוש מתישהו) ועכשיו צריך לייצר לנו גיבורים חדשים. לדעתי לאמביד יש את האישיות להיות הלברון החדש, רק הקבוצה שלו לא אפויה עדיין.אני בטוח ששנה הבאה תהיה הרבה יותר מרתקת אחרי התנודות שיהיו בקיץ הקרוב.

    1. אמביד כלברון החדש נשמע טוב, גם לברון הצעיר היה אחלה בחור צעיר וחביב ששידר סימפטיה.
      עכשיו אמביד צריך לגבות את הקריירה שלו עם הצלחות

  14. מעולה יאיר. חייב להגיד שהוא לא חסר לי.
    לא הייתי אף פעם משונאיו ואפילו הייתי בעדו בשנותיו במיאמי נגד הספרס ואחרי זה נגד גולדן סטייט.
    אבל הוא הפך די מאוס, שמח לראות פנים חדשות.
    חוסר העניין הוא בעיקר מהתחושה המעיקה שלא משנה מה, האלופה ידועה מראש.
    אצל לברון תמיד ידעת שלא משנה מה, הוא ייתן מאבק אמיתי.
    אני עדיין מאמין שיאניס יכול להיות הפייטר הזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם