כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים) – חלק ב', פרק 2.

חלק א'

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן
פרק 10 – דאטורה  לקריאה לחץ כאן
פרק 11 – הארוחה האחרונה לקריאה לחץ כאן

חלק ב'

פרק 1 – פרופסור קונדרה לקריאה לחץ כאן

פרק 2 – גלוק

יד יציבה החזיקה את אקדח הגלוק אל עבר גבר ואישה במפרץ החשוך בפלמה דה מאיורקה. קרוב מספיק בכדי שיוכלו לראות את לוע הקנה, בקליבר 40 מילימטר. נע כמטוטלת בין שניהם, אך רחוק במידה המתאימה שלא יוכלו להגיע אליו בצעד פזיז. מילר הם אהב את הגלוק שלו- הוא היה אלגנטי, מתוחכם ואמין- כל מה שבעליו לא היה. מילר הם היה אדם מחוספס. כשהייתה עבודה שאיש לא רצה לעשות- שמו היה עולה. הוא היה אמן התמרון.

 הודות לאישיותו הגבולית במילא הוא היה מסוגל ללבוש כל דמות שהתאימה לסיטואציה בה שהה, כל עוד לא ביקשו ממנו תחכום. כשאלגנטיות היתה דרושה, הוא התהלך כמו פיל בחנות חרסינה, לכן סילקו אותו בבושת פנים משירות הביון האמריקני לאחר שפישל ונחשף במבצע "טיפת מזל". הוא תמיד תהה מי הקופירייטר שאחראי על השמות למבצעים החשאיים, מישהו צריך לטפל גם בו. להפתעתו הוא לא נשאר מובטל לזמן רב. החברה שאותה עמד להפיל כסוכן חשאי זיהתה את הפוטנציאל הגלום בו. אמן הסוואה חסר אינטליגנציה רגשית. והחלה להפעילו כסוכן למטרות שערערו אפילו את גבולות מצפונו המטושטשים.

בני הזוג רוסו היו משימתו כעת. בשנה האחרונה הוא למד אותם, עקב אחריהם, ניסה לגלות מה הם יודעים. הוא ראה את נישואיהם מתפרקים. לג'יין היו חושים של ארנבת, הוא חשב לעצמו. הוא הסתיר את מעשיו בכזו מקצועיות. לא הייתה לה שום סיבה להאמין שעוקבים אחריה, מלבד אינטואיציה של חיית טרף, ההרגשה שיש צל מאחורי כתפה. הוא עקב אחריה למדבר. לניסוי שעליו עבדה כנראה הייתה חשיבות ראשונה במעלה לחברה, כי הם היו זהירים מהרגיל.

 היו לו כמה וכמה הזדמנויות להעלים אותה, כפי שעשה עשרות פעמים בעבר, אולם המפעיל שלו לא נתן את האו.קיי. הם רצו לדעת כמה היא יודעת, איפה התוצאות, היכן המסמכים. ואז היא נעלמה. כמו רוח רפאים, היא חמקה מבין אצבעותיו. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו עוד פישול, אך הנער הבדואי לא פצה מילה, גם כשניקב את עיניו, גם כשעקר את לשונו, בוודאי לא לאחר שזרק את גופתו המבותרת במשחתת הרכב הישנה. כבוד. הוא חשב בזלזול, גורם מספר אחד למוות במזרח התיכון.

 דניאל רוסו הביט אל לוע הקנה, גופו נשאר קפוא בתנוחה שבה זיהה את האדם שמולו. יד אחת עדיין מחבקת את מותנה של ג'יין והיד השנייה שלוחה מעט קדימה כמסמנת לעצור. עיני הבדולח פעורות לרווחה, אש בוערת באישוניו. מכל התפניות, מכל התרמיות והמזימות, את זה הוא לא ראה מגיע. "גם אתה ארנסטו? תגיד לי שזו עוד אחת מהבדיחות החולניות שלך. תגיד לי שהם לא קנו גם אותך".

מילר הם חייך בעצב, הוא למד לחבב את הבחור. לפעמים הוא לא אהב את עבודתו. "אני חושש שזו לא בדיחה ילד, ושמי הוא לא ארנסטו", ענה במבטא אמריקני, ניב המערב התיכון. ג'יין הסתכלה על שני הגברים בתימהון. הם נראו לה כחברים וותיקים שנפגשו במקרה משני צדי המתרס במלחמה לא להם. משהו באדם ששמו הוא לא ארנסטו נראה לה מוכר. היא ראתה אותו פעם. ג'יין רוסו לעולם לא שכחה פרצופים.

 הפרצוף הזה הטריד אותה, הפחיד אותה. אך דניאל לא נראה מבוהל, ארשת פניו ביטאה בעיקר אכזבה עמוקה. גופו שידר דריכות מוכרת, הוא עומד לקפוץ אל האקדח, לנסות לנטרל את האדם המחזיק אותו. רגלו השמאלית נשלחה לפנים כבדרך אגב, מטה את מרכז הכובד שלו קדימה. ג'יין סמכה על בעלה. היא הכירה את מומחיותו באומנויות הלחימה- קרב מגע, ג'יו-ג'יטצו ברזילאי ואייקידו. אך האדם שעמד מולו לא נראה קוטל קנים. היציבות בה החזיק את האקדח, גופו הרפוי נראה מוכן לכל תנועה, המרחק המדויק בו עמד בכדי לאלץ את דניאל לשני צעדים לפני שיגיע אליו. צעד אחד יותר מדי.

"אני חושבת שכולנו צריכים להירגע בנים, בואו לא נעשה צעדים פזיזים. דניאל, אנחנו נלך עכשיו לאט לאט לכיוון הסלון ונתיישב על הספה. אתה. איך שקוראים לך. אתה תתיישב מולנו ותסביר לנו מה רצונך. אולי נוכל להגיע להסדר מבלי שעוד דם יישפך".

"יפה יפה. אני רואה שיש לנו פה אישה הגיונית. אולי זה לא יהיה כל כך נורא אחרי הכול. ודניאל, כדאי שתעיף את הרגל שלושים סנטימטר לאחור אם אתה לא רוצה לאבד את הבוהן".

 השלושה התיישבו, אומדים אחד את השני דקה ארוכה מבלי לפצות פה. "אז את ג'יין רוסו האגדית, את אפילו מרשימה יותר פנים אל פנים מאשר דרך מצלמות או משקפת. גרמת לי להרבה כאבי לב את יודעת? לא יפה מצדך להיעלם כך מבלי להשאיר עקבות. מלבד אחת  כמובן. בעלך".

"אתם עקבתם אחרי כל הזמן", הסתכלה בהתרסה אל דניאל, "עוד מתחילת המחקר. אתה היית האדם עם הזקן והעיניים הכחולות ששאל עליי במדבר. ואני חשבתי שזה דניאל".

דניאל הסתכל באי אמון אל שני האנשים הקרובים אליו ביותר בתקופה האחרונה, מנהלים דו-שיח תרבותי על בגידות, מעקבים ותיאוריות קונספירציה.

"אני חייב להבין משהו", הוא התפרץ לשיחה, "איך אתה הגעת אלי? אני התנגשתי בך באמצע הים. איך ידעת היכן אני? איך ידעת שאצא לים באותו יום?.

"המעסיקים שלי לא אהבו, וזה בלשון המעטה, את התפנית שעשה מחקרכם, המחקר שהם שילמו עליו. למצוא אדם בימינו, ובכן, אין פשוט מזה, כל עוד יש ברשותך מכשירים אלקטרוניים. אתה רק עזרת לי קצת בכך שהתנגשת בי במקום שאני אתנגש בך. הגורל היה איתנו לגבי הפצצות, אלו היו ארגוני טרור, היום זה ברור. אולי מישהו רק עזר להם לקחת החלטה, כמה כבר אפשר לעקב את גלגלי ההיסטוריה? אני רק דייג חברים. אומרים לי לתפוס דגים, וזה מה שאני עושה".

דניאל לקח כמה שניות על מנת לעכל את כל מה ששמע עכשיו. הוא כבר התרגל לעובדה שנראה שכולם מסביבו היו אויביו במלחמה הכאוטית הזו, אולם להיות נבגד על ידי האדם היחידי שהחשיב כחבר במערכה- זה כבר היה יותר מדי.

"הרמן? הוא שלח אותך? בסופו של דבר עם כל הדיבורים על שלום ואחווה הוא שולח רוצח אחרינו? ומה עם ג'וזפה? למה הרגת גם אותו?"

הם חייך את חיוכו הכובש, האמיתי. "הרמן הוא אידיאליסט, אני לא עובד עם אידיאליסטים, והוא מעולם לא דיבר על שלום- המלחמה טובה גם לו. ג'וזפה היה סיפור מצער, הוא הכיר אותי, עשינו כמה מבצעים ביחד בעבר. בדרך כלל אני לא דן לגבי תנאי העסקתי עם השלל שלי, אבל יש לי הרגשה שאתם דגי זהב, אולי אתם שווים יותר חיים מאשר עטופים בנייר עיתון משומש".

"מה אתה רוצה מאיתנו?", קטעה ג'יין את השיחה בפרץ דוגריות אופייני.

מילר הם ליטף את זקנו הלבן, בהה בנקודה בחלל החדר וענה בטון מהורהר. "כשאני קורא את המפה הפוליטית, אני לא רואה סיכוי לחברה בה אני עובד. יש תאגידים גדולים יותר שישמחו לקחת את השליטה במדינות הים התיכון. בימים שבהם אין בעל בית, כל אדם חייב להחזיק בידיו עירבון. אתם העירבון שלי. אתם וכל צלחות החיידקים שמונחות שם בבקבוקי החול".

ג'יין הסתכלה אל עבר אוסף החול שלה, ואז אל דניאל וחזרה לחוטפה. הוא יודע הכול. כל הקלפים על השולחן. המשחק גמור.

כל אותה עת ישב דניאל ובהה בפניו של חברו ארנסטו. הם נלחמו בסערות יחדיו, חייהם היו תלויים זה בזה, הוא פתח את נפשו בפניו. המשחק לא גמור. הוא מבלף. הוא ראה אותו כואב מעל גופתו של ג'וזפה, זה היה כאב אמיתי. כל הרג גובה מחיר, אין זה משנה כמה נפשך מעוותת. "אני חושב שאין לך אומץ", הוא פלט לחלל החדר. כדי לחשוף בלוף צריך לשחק אגרסיבי. "אתה מפחד, מפחד להישאר לבד. אני חברך היחידי בעולם. קיבלת הוראה להרוג אותנו ולקחת את תוצאות הניסוי שאתה יודע היכן הן מוחבאות, אך גילית שאתה לא יכול לעשות זאת. זה מובן. אף אחד לא רוצה להישאר לבד. תישאר איתנו, בוא ננסה לעשות משהו משמעותי אחרון בחיינו, הרי כולנו נמות גם כך".

"טוב ויפה. אם זה מה שגורם לך להרגיש טוב יותר- אני לא אקח זאת ממך. כעת בואו אחרי, קומו באיטיות ותפנו בידיים גלויות אל עבר קבינת החרטום".

החדר היה בסימן משולש. הקבינה הגדולה. צלעותיה ארבעה מטרים בנויות מעץ בהיר על מנת לתת נפח מדומה לחדר, בסיסה קצת פחות מכך. רוחב החדר הלך והצטמצם עם כל פסיעה. ארון בגדים שבו הונחו חליפות הסערה וציוד הנטישה מצדו הימני של הבסיס, ושירותים ומקלחת בגודל דומה מצדו השמאלי. חדר המקלחת/שירותים היה תא פוריטני המסודר בצורה דומה לחדר השירותים במטוס. אסלה שבצמוד אליה כיור. ההבדל היחיד הוא שהברז נשלף וכך הפכו השירותים למקלחת שהפכה את התא הקטן לחדר אדים רטוב. פסיעה נוספת אל תוך הקבינה חשפה את מרגלות המיטה הזוויתית. לצדי המיטה היו בנויים מדפים לספרים שנהגו ליפול חזרה אל המזרון יחד עם תנודות הגלים וצוהר קטן קצת מעל גובה פני הים שהכניס מעט אור אל החדר.

תמונה יחידה היתה דבוקה על הקיר הקטן לראש המיטה ובה הכלבה מדגמנת שקיעה במפרץ קסום ומתחתיה ציטוט מפי מרק טווין: "בעוד עשרים שנים תתאכזבו יותר מהדברים שלא עשיתם מאשר מאלו שעשיתם. אז שחררו את חבלי החרטום. הפליגו הרחק מנמל מבטחים. תפסו את רוחות הסחר תחת מפרשיכם. תחקרו. תחלמו. תגלו."

דניאל וג'יין מצאו את עצמם כבולים אל המיטה דמוית חריץ הגבינה. צמודים אחד לשנייה אך ללא היכולת לגעת, ידיהם קשורות היטב בחבלים מעל ראשם, שובם לא היה מוכן לקחת סיכונים.

הכלבה המשוגעת החלה את מסעה לכיוון אמריקה. הקפטן החדש אוחז בהגה בידיים בטוחות, קודמו כבול למיטה משולשת לצד אהובתו.

*********************

לפרק הבא

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

10 תגובות

  1. יפה תודה ניב.
    את דרך הנסיעה הפלגה לאמריקה
    גילה יהודי מגנואה טוב כך מספרת ההסטוריה
    בשם קולון , קריסטובל.
    האמריקאים נונגים לכנותו בשם שונה.
    אך מאחר והמקור היה ספרדי מספיק לראות את עמוד קולון בברצלונה כדי להבין .
    ברור שיהיו כאלו שיחפשו את עמוד קולומבוס ומכאן אני שולח להם ברכת הצלחה….
    בהזדמנות אכתוב כאן הסבר איך להגיע ברגע שיפתחו את המטרו של ברסה…
    למה ?
    בשל כוח קוריוליס כיווני הרוחות בקו הרוחב 40 וכולי הן ממערב למזרח.
    קולון העריך כי הדרך להגיע להודו ,
    אמריקה ,מהי אמריקה ?
    יש בשמים שם ?
    היא על ידי חצית האוקינוס .
    אך כדי לחצותו צריך לרדת דרומה
    כי כיווני הרוחות הסמוכות למשווה הקרויות רוחות הסחר הן ממזרח למערב וכך ניתן להגיע להודו.
    כמובן שקולון לא שמע על תעלת סואץ בזמנו .
    וכך הפליגו להן הניניה הפינטה והסנטה מריה מערבה.
    אך קודם לכן ירדו דרומה וגילו את רוחות הסחר .
    טרייד ווינדס המונח בלועזית וכמובן שבכל פעם שמזכירים מונח לועזי
    שאינו בספרדית בהתאם למסורת היהודית :
    יש לרקוק שלוש פעמים על הריצפה ולומר
    טפו טפו טפו שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך!
    כלומר קראנו מאמר המדבר על שינוי כיוון
    והכותב השתמש במונח קרוס אובר הזר לרוח היהדות….
    יש לרקוק מיידית שלוש פעמים על הריצפה…בלשון שפוך חמתך…
    כלומר עד לחינוך מחדש של הכותבים
    לשימוש בלשון עבר …אנו עשויים
    להגיע להצפות במדינה בעיקר בבני ברק…
    כך שניתן יהיה להפליג מחיפה לירושליים ישירות….
    אלו היו הגיגי בנושא גילוי אמריקה…

  2. מפתיע….
    לא שיערתי מעולם….
    חחח
    אבל אני לא דוגמא , מכיר את הנוסחא ועדיין כתוב יפה מאד.
    אבל ניב אתה קפטיין ,ואתה לוקח אותנו בסיפור למקומות שאתה מכיר ורובינו לא.
    לחצות אוקינוס בדד זו לא משימה קלה.
    אתה כותב על מקצוען .
    איך המקצוען לוקח עך עצמו משימה לחצות אוקינוס לבד עם שני שבויים ?
    העובדה שארנסטו הוא הנוכל אומנם היתה ברורה לי מיידית מהרגע בו הרג
    את החייל .
    אך איך הוא ,למעשה אתה ככותב השולח אותו ,מתכנן שיצא מזה ?

    ברור כי זו משימה אפשרית לרמה מסוימת של שייטים .

    כמובן שתוך מחשבה מאחר ואני קצת מכיר ים וכתיבה עולים בראשי רעיונות.
    ולכן אעצור כאן ,כי אתה לא אוהב שמעלים השערות לגבי המשך הסיפור ובמיוחד לא השערות מדויקות להפליא…

      1. לפי הסיפור .
        לא היתה.אפשרות אחרת .
        השארת במה מאד מצומצמת
        והיו בה רק שתי דמויות ,כאשר ברור מרמת הסיפור , כי הפיקוח חייב להיות מאד הדוק .
        אז רמז לכתיבה , בזאנר כזה כדאי להוסיף עוד דמות או שתיים ולקצר
        את המעברים .בין היבשות ואז יהיו
        יותר חשודים .
        העליה על היבשה בפלמה דוגמא מצוינת ,שם משכת את הסיפור בכיוונים שרצית.
        ולקורא גם לא למתוחכם אין שליטה
        על הסיפור .
        כעת במעבר אוקינוס ארוך יש שלושה דמויות
        לשניים זהות אינטרסים.
        הכיוון ברור
        קל לי מאד לחבר סיום .
        קשה לך להפתיע אותי .
        ולכן מעברי ים בסיפור חייבים להיות קצרים.
        בגדול ניב כל הכבוד .
        לא ציפיתי למקצועיות ברמה הזו .
        הפתעת אותי .

      2. לא הבנתי הרבה ממה שנתי אמר . . .
        הם הולכים עכשיו להפליג מפאלמה לאמריקה?
        ונכון שהיה אפשר להוסיף עוד דמויות אבל זה סיפור קצר אז אי אפשר לנפח יותר מדי, זה לא משחקי הכס

        1. אומר כי הכותב בונה את.הסיפור.
          אני מתאר.שיטת כתיבה
          כאשר.עולה הרעיון הכללי
          לפני שבונים את הסיפור
          צריך למקם אותו.
          אז מחליטים.להתחיל ביוון לדוגמא
          השלב הראשון
          היה כמיסה להצטיידות באיים
          ניב תיאר מעבר הכרחי בתעלות ביד אמן .
          השלב הבא בסיפור היה דילוג מיוון לפלמה .
          משך הפלגה ארוך בים אנחנו מאד ממוקדים בדמויות
          במקרה זה היו רק שניים.
          מקביל לתיאטרון חוצות .
          פסטיבל עכו לדוגמא , מעט דמויות הצגות מאד חזקות
          מעט מאד תפאורה .
          בספר יש לכותב אפשרות לבנות את הסיםור כרצונו .
          למקמו כרצונו .
          לדוגמא.עכשיו הפלגה מאד ארוכה מפלמה לארהב
          צריך לשבור את הרצף בקאנאריים .
          כאשר יש מעט דמויות ורוב העלילה מתרחשת בתוך סירה צפופה ,אין הרבה מקום לשינויי
          כיוון בעלילה .
          אין גם נוף לתיאור וקשה ולהוסיף מצבים משתנים .
          אני לא הייתיצלוקימאת היאכטה להפלגה לארהב
          אלא רק לקאנאריים ומשם קאבו וורדה וייוצא להקיף את אםריקה בדרך לאילת לדוגמא דרך ים סוף מה שהיה מאפשר
          שינויי כיוון בעלילה.
          כתיבה היא מבוססת זמן ומקום
          ואת הזמן והמקום קובעים בתחילה לטובת מטרות הסיפור .

          1. נתי אתה צודק לגמרי שהדרך להפליג לארה"ב היא דרך הקנריים ואז או לרדת לקייפ וורדה או להמשיך ישירות לקריביים, תלוי ברוח או בלחץ ההגעה.
            לא בהכרח אומר שיש מה לכתוב את זה אם זה לא תורם לעלילה. משהו שאני יכול להגיד בוודאות אבל, שלרוב החצייה הזו ממזרח למערב הרבה יותר משעממת מהכיוון ההפוך. רוחות הסחר מגיעות בזווית נוחה והים יותר סלחני (בדרך כלל,. היו לי גם חוויות מאוד לא נעימות מהמסע הזה, הים הוא בהחלט פילגש בוגדנית 😉

    1. צודק! גלוק 40 הוא 9 מ"מ
      זה למה אני צריך את העיניים שלכם, להראות איפה אני כותב שטויות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

סקירת נעליים – Nike PG 4

מחיר – ₪495, לינק לרכישה (Black\White) משקל הנעל – 385 גרם. גובה קרסול – נמוך. שחקנים מובילים שמשתמשים בנעל – Paul George. לסקירה שלי של

קרא עוד »

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם