כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים) – פרק 10

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן

פרק 10 – דאטורה

ביציאה מגבולות העיר התחלתי לחשוד שעוקבים אחרי. בכל צומת ובכל סיבוב קיבלתי הצצה דרך מראות המכונית בכלי רכב דו גלגלי, צבוע בשחור. בכל פעם שניסיתי לתפוס מבט טוב יותר על הזנב שצימחתי, הוא נעלם כאילו לא היה. כבר התחלתי לחשוב שאני מדמיין הכול, שאני לוקה בתסמינים פרנואידים כמו שהיו לך בימינו האחרונים, אני לא מצליח לנער את התחושה המוזרה שהכול תפאורה מסביבי, מה אמיתי ומה לא, מתי אני חולם ומתי ער? אני כבר מחכה לרגע שבו אתעורר ונהיה חבוקים במיטה.

 חיי היו כה רגילים עד לפני כמה שבועות, קם בבוקר לעבודה, נמצא במעבדה עד חמש, חוזר אלייך ולשתיקות שלך, קצת רבים, קצת משלימים, מילואים. עד שהחלטת לעזוב, ומכאן נראה שנפלתי למחילת הארנב ואני רק מנסה לפלס את דרכי בארץ הפלאות, שהיא לא נפלאה כלל דרך אגב.

 כולם נלחמים בכולם, עוקבים אחרי כולם, וכל רצוני הוא ששוב תהיי בזרועותיי, ונהיה חופשיים. אם יש דבר כזה.

בינתיים עשיתי כל שביכולתי לחמוק מרוכבת האופנוע, איתות לשמאל ופנייה לימין, עצירה פתאומית בשולי הדרך, כניסה לתוך תחנות הדלק המאובטחות. כל מה שהספקתי לראות היה שיער ארוך בצבע בלונד גולש מתוך קסדה שחורה וגוף קטן מבזיק להרף עין ונעלם כלא היה. אני יושב כעת בבית קפה במרינה בעיירת הנמל המנומנמת, צוקים כבירים מתנשאים מעלינו בפתחו של המפרץ החבוי, מגוננים עלינו מפני הים הפתוח. אני לא יודע מה לעשות. כבר עמדתי לעלות על הכביש שייקח אותי אל המנזר אבל אז שוב ראיתי הבזק של בלונד ופניתי בחדות מערבה על מנת שלא להוביל אותה ישירות אלייך.

יותר משעה שאני יושב כאן, שותה קפה שרוף ושולח מבטים חטופים לכל עבר. בכניסה אל העיר היא כבר היתה ממש מאחורי, יכולתי לראותה בבירור דרך המראה האחורית. דוקאטי 848 – אופנוע צר וממוקד. צבוע שחור מט, קימוריו משווים לו מראה מהפנט, שני אגזוזים מבהיקים המתריסים אל- על. ניסיתי להתחמק ממנה ולנסוע קצת יותר מהר אך היא המשיכה להיצמד אלי. ואז משום מקום היא הגיעה. הבנטלי השחורה. יצאה כמו מלועו של תותח מאחת הפינות וניגחה את האופנוע באכזריות.

הדוקאטי התעופף באוויר עם כל מאה וארבעים כוחות הסוס ואיתו הרוכבת שהמשיכה להתגלגל מטה אל המדרון המשופע, נחבטת בשיחים הקוצניים ובסלעים המחודדים. הגברתי את מהירותי, נסעתי כמו משוגע ברחובות הצרים, מנווט את הפיאט פונטו הלבנה נגד התנועה, מחווה בהתנצלות לשמע הצפצופים והקללות מפיהם של הנהגים המקומיים, שאפילו לא האטו את מכוניותיהם למראה הנהג המטורף שנוסע היישר לכיוונם. זגזגתי כך בין הסמטאות עד שחשתי כי יותר בטוח להיתקל שוב ביושבי הבנטלי, מאשר לנהוג בשבילי העיירה.  

לבסוף הרגשתי שאיבדתי אותם. הם וודאי התעכבו ויחפשו את הפיאט שנמצאת צפונה באחד הרחובות הצדדיים, זה מקנה לי חלון הזדמנויות לבצע פעולת התחמקות. ניגשתי לרחוב המקביל ולקחתי מונית. התיישבתי ליד הנהג המשועמם ונבחתי בחדות- "קאלה דייה". זהו שם הכפר שממנו הגישה אל המנזר.

עשינו את דרכינו בכביש הצר אל ההרים, חותכים דרך יער האורנים. מימיננו צלע ההר, משמאלנו נפילה חדה אל החוף הסלעי. הבטתי אחורה כל שלושים שניות אך לא היה זכר לבנטלי. פילסנו את דרכנו באיטיות מרגיזה בכביש המשובש, מאטים ונצמדים לשוליים עם כל סיבוב חד כאשר המכוניות ירדו מולנו במהירות מפחידה. מטרים ספורים מפרידים ביניהם לבין צניחה חופשית של כשלוש מאות מטרים. הופתעתי במקצת לראות תנועה כה ערה מחוץ לעיר, כאילו דבר לא קרה בעולם, כאילו הגוארדיה סיביל לא שלטו על האי ביד ברזל. לאחר כשעה של טיפוס הגענו אל יעדנו. שילמתי לנהג וירדתי בכניסה לכפר. חצי מייל הפריד ביני לבין ג'יין, או לפחות לאדם שיכול להגיד לי היכן היא נמצאת. כל חושי התנגדו למעשה שאני עומד לעשות.

לא היה טעם להתגנב, גם אם אצליח להיכנס אל המתחם המאובטח בכבדות מבלי להתגלות, עדיין יהיה עליי לצאת. הדרך היחידה היא הכניסה הראשית. פסעתי באיטיות כלפי הכניסה, גבי זקוף. ידיי חשופות. ליבי הולם בחזי בעוצמה. כמאתיים מטרים לפני שער הכניסה נשמעה כריזה למרחוק. ארבעה חמושים, לפחות על פי מה שיכולתי לראות מהזווית בה עמדתי, כיוונו עליי את נישקם. הם עמדו מאחורי בריקדות בטון וציוו בספרדית לעצור ולהוריד את חולצתי. בתחילה לא הבנתי את כוונתם, אך דריכת נשק היא שפה אוניברסאלית.

שניים ניגשו לכיווני וזוג נוסף נשאר בחיפוי מאחור. כרעתי על ברכיי והנחתי ידיי מאחורי ראשי, אני מכיר את הנוהל. כשהגיעו אליי השכיבו אותי, ולא בעדינות יתרה אני חייב לציין, על דרך העפר. שכבתי על בטני, ללא חולצה, ידיי ורגליי בפיסוק, טועם את אדמת החמרה היבשה. הם ערכו עליי חיפוש מקיף, אחד מכוון את נשקו הדרוך אל ראשי, השני בועט בי קלות מכף רגל ועד ראש, מוודא שאני לא נושא עליי כלי נשק חבויים, מקלל אותי בספרדית.

לא זכור לי מתי הרגשתי כה מושפל בחיי, נשבעתי להתנקם כשאוכל, אך לא היה טעם להתנגד. הסברתי להם באנגלית שבאתי לראות את דאטורה. הם צחקו, דיברו ביניהם במהירות בניב המקומי ולבסוף הגיעו להחלטה. אחד מהם, המקלל, תפס בשערי והרים אותי מהקרקע. דמי רתח, אך עליי לשמור על איפוק, להתעלם מהכאב ומהבושה. הם הובילו אותי כך אל השער, נועצים את קנה הקלצ'ניקוב בגבי. כשלבסוף הגענו אל השער, שתי מצלמות האבטחה שבכניסה סבבו כלפי, אחד מהחיילים מאחורי עמדות הבטון, כנראה שזהו היה המפקד, דיבר במכשיר הקשר. לאחר כדקה של חילופי דברים, הוא פנה אלי באנגלית רצוצה בטון מתנצל. "מר רוסו, הדון מחכה לך בפנים, מייד יגיע רכב שייקח אותך". רכסתי את חולצתי בצורה האיטית ביותר שיכולתי, הבטתי בכולם במבט מתריס, מתעכב על החייל המקלל, אני אזכור את הפרצוף הזה, הבטחתי לעצמי.

סיימתי את סיבוב המבטים בחייל מאחורי עמדת הבטון שעדיין אחז במכשיר הקשר הדומם כאילו הוא באמצעה של שיחה חשובה, מנסה שלא להביט אל תוך עיני היוקדות. "אנחנו נתחשבן אחר כך", סימנתי לו. סמכתי על כך שאם הדון שלהם מחכה לי, הם לא יכולים לפגוע בי ולא התאפקתי מלנצל את ההזדמנות להתגרות בהם. אני לא אוהב נשקים. בייחוד לא כשהם מכוונים כלפיי.

השער הגדול נפתח וטוק טוק מבריקה חיכתה לי בכניסה עם נהג חמוש בכובע. הגן שנגלה לפנינו היה מרהיב. מרבדי דשא ירוקים, גדרות חיות משיחי אוג מסולסל, ערוגות וורדים לבנים ואדומים, עצי זית ותאנה עתיקים ונחל קטן החוצה את שטח האחוזה בפכפוך מתקתק. כבר שנים שעיני לא חזו בגן עדן שכזה.

מאז שמחירי המים האמירו, הוצאו הדשאים מהמרחבים הציבוריים, מרבית הגינות הירוקות הוחלפו בגינות סלעים וקקטוסים. הנחלים הפכו כה מזוהמים עד כי התאגידים אולצו לגדר את המרחב ולשים שמירה לאורכם על מנת למנוע כניסתם של אזרחים. הם עשו ניסויים לשקמם, כך לפחות הם טענו. לאחר כמה דקות של נסיעה דוממת, הגענו אל הקלויסטר. חצר מרובעת, מוקפת בארבעת צדדיה בארקדה מוארת ובמרכזה מזרקה המוקפת בפסלי כרובים ושרפים.

דלת עץ אלון עצומה ניצבה לפני. ריח היסמין המרפד את עמודי האכסדרה המקושתת מילא את אפי. מצלמות אבטחה משוכללות כמעט ואינן נראות, מציצות בינות גבעולי השיח המטפס. לא ראיתי שומרים נוספים אולם אני בטוח שהם היו בסביבה. משרת פתח את הדלת לפני שהספקתי להניח ידיי על מקוש הדלת העשוי שיש איטלקי מובחר.

הובלתי דרך מסדרון אפל, מקושט בפסלים ושריונות מימי הביניים, דיוקנאות של אבירים קישטו את הקירות לצד חרבות ברזל ורמחים מעץ. דלת נוספת נפתחה וג'יין ישבה שם, רכונה על מכתבה מעוטרת, כותבת במחברת הכחולה שלה. היא היתה לבושה בהידור לא אופייני, שיערה הפזור תמידי אסוף לאחור ומגולגל מעל ראשה, חושף את צווארה הברבורי. היא נראתה כמו רקדנית פלמנקו אינדיאנית.

היא הסתובבה לעברי, מחייכת עם עיניה. ידיה, שעד עתה היו עסוקות בכתיבה נפלו אל חיקה והיא סימנה לי עם אצבעותיה, מבלי להזיז את ידיה. "אל תראה רגשות, אל תגיד כלום". סימנתי לה בחזרה, המשרת עמד שם, מנסה להבין מה מתרחש בחדר שבו עומדים שני אנשים, מסתכלים האחד על השנייה, לא זזים ולא אומרים דבר. היא השיבה, "גם אני אוהבת אותך יקירי, נדבר כשנהיה לבד, אני אסביר לך את הכול".

המשרת, שגם הוא לא הוציא הגה עד עתה, החווה לכיוון ספת קטיפה סגולה ויצא מהחדר כשהדלת נסגרת מאחוריו. התיישבתי, ג'יין נמצאת כמה מטרים לצדי, והבטתי בכיוון הדלת הסגורה. ישבתי זקוף, מתוח, עיניי מנסות שלא להציץ לכיוונה, ידיי אוחזות במשענת הספה עד שמפרקי האצבעות נעשו כחולות, מתנשם בכבדות, מוחי מתרוצץ לכל עבר.

כמה עברתי בשביל להגיע לרגע הזה, שג'יין תהיה לצדי. כעת, כל מה שרציתי היה לחבק אותה בכוח, למעוך אותה בזרועותיי, ללטף את צווארה, את לחייה, לנשק את עפעפיה. אך נבצר ממני לעשות זאת. משהו בדחיפות שבה סימנה לי אמר לי לשבת, לא להביט, לא לנשום אם אפשר, לא להסגיר את רגשותיי. ישבנו כך כעשר דקות שנראו כנצח, ג'יין סימנה לי שצופים בנו.

"מה אתם יושבים כמו שני זרים שמעולם לא נפגשו?" הדלת נפתחה בסערה ולתוך החדר התפרץ איש עם קול גדול. כל הופעתו אמרה מוחצנות. שערו השחור והעבה מסורק בקפדנות, חולצת משי מכופתרת  ונעלי עור תנין לרגליו, שרשרת זהב מנצנצת על צווארו וטבעות זהב אימתניות מעטרות את אצבעותיו. מבנה גופו השרירי ועורו השזוף השוו לו מראה של ברון סמים קולומביאני בסרט הוליוודי משנות ה-80 של המאה הקודמת. ג'יין נשארה ישובה במקומה, נוקטת בשיטת ההתעלמות הידועה שלה, ממשיכה לשרבט במחברת הצהובה. קמתי ממקום מושבי. "דניאל רוסו", אמר מבלי שהספקתי להציג את עצמי, לוחץ את ידי בחום, מכסה את כף ידי בשתי כפות ידיו הענקיות, "חיכינו לך".

 הנהנתי חזרה, לא בטוח כיצד עלי לנהוג, מה מותר לומר, ומה לא. "אני מקווה שלא חיכיתם יותר מדי, היו כמה עיכובים בדרך".

 הוא פרץ בצחוק גדול, מתגלגל. "אם כל מה ששמעתי עליך נכון, זה יהיה שווה את זה". הוא המשיך לאחוז בידי, מסתכל ישירות לתוך עיני במבט צוחק ומרתיע כאחד. "הרשה לי להציג את עצמי. פה באי כולם מכנים אותי דאטורה".

"דאטורה", עניתי, ידי מתחילה להזיע בין כפות ידיו, "עשב השטן. שם מעניין, האם זהו שמך האמיתי?". הוא חייך אלי חיוך רחב, ידיו עדיין אוחזות בי. "כמובן שזהו לא שמי האמיתי, אני אוכל לגלות לך את שמי האמיתי, אבל אז אצטרך להרוג אותך", גלים חדשים של צחוקו הרועם מילאו את החדר.

 משכתי את ידי, לוקח צעד אחד לאחור. משהו בו הפחיד אותי, וזו לא היתה העובדה שהוא כרגע איים להרוג אותי.

הוא התיישב על ספת הקטיפה, מסמן לי לשבת לצדו. "דניאל, דניאל, דניאל. מה אני אעשה איתכם זוג יונים? אשתך הגיעה לכאן, מעט לפני שהתחילה המלחמה. היא ביקשה את עזרתי. טענה שרודפים אחריה התאגידים, שהיא גילתה משהו שיכול לשחרר את העולם. בימים רגילים אף אחד לא נכנס לביתי, אבל אלו לא ימים רגילים. היא סקרנה אותי, אשתך. היא ידעה שאעזור לה. ידעה כמה אני מתעב את התאגידים".

הוא דיבר בלחש כעת, מבטא כל הברה בהטעמה, כמו כומר בדרשת המיסה. "הם מנסים להשתלט על העולם ידידי. הם מבקשים שליטה בלעדית. על הכול. על כולנו. עלי  א ף  א ח ד  ל א  י ש ל ו ט! הם לא מבינים משהו שהממשלות הבינו מזמן. לכל אחד מגיע חלק מהעוגה, ומה אני בסך הכול מבקש? פרוסה קטנה. היו שקראו לי מאפיונר, רוצח. אבל הם לא מבינים שגם בעולם הפשע צריך סדר. לכן אלוהים ברא את השטן, לכן הממשלות בראו אותנו". הוא עצר את שטף הדברים, מסתכל אל תוך עיני, מאפשר לדרשתו לחלחל אל הדממה.

המשכתי להביט אל תוך עיניו, מנסה שלא לחשוף את הפחד שזרם בגופי. אני יכול להתמודד עם אנשים לוגיים, אולם מאז ומתמיד הפחידו אותי אנשים עם שליחות. כמו ג'יין. הוא המשיך.

"יצר איתי קשר ידיד וותיק ממזרח הים התיכון, אנחנו לא חולקים את אותה אידיאולוגיה אולם יש בינינו הבנות לגבי פריסת העוגה, שנינו מבינים את ההשלכות לכך שהתאגידים ייקחו שליטה בלעדית על הנעשה בעולם, לשנינו מתאים הכאוס הזמני. הוא סיפר לי על תכניותיה של ג'יין, הוא ביקש ממני לעזור לה. כל מה שרצינו בתמורה הוא שהיא תעזור לנו ותיתן לנו את הידע שלה. לא ייתכן שידע כזה יהיה מפוזר כך בעולם ללא מחיר, אנשים לא ידעו מה לעשות עם זה. בכל מקרה, אשתך היקרה… איך אומרים? קצת פרנואידית. היא החליטה שאנחנו זוממים לקחת ממנה את הכבוד או מה שלעזאזל היא מחפשת ומסרבת לגלות לי היכן ההוכחות, איפה הגביע הקדוש שכולם מחפשים אחריו".

"אז מה אתה רוצה ממני?" עניתי בלחש, מחקה את צורת דיבורו, מנסה לערער אותו מעט, אולי הוא יחשוף כך מעט יותר מכפי שהתכוון. "אני לא יודע כלום, ג'יין לא סיפרה לי דבר, במקרה הגעתי עד אליך, לא תיארתי לעצמי שהיא תהיה פה".

"ובכן ידידי", קולו חרק מעט, הוא לא היה אדם שסבלנות היא אחת ממעלותיו הגדולות, בזאת לא היה לי ספק. "זאת הייתה הפתעה נעימה גם לי, לגלות שהגעת לאי. משלחת כבר חיכתה להביא אותך לכאן מאיטליה. כנראה שגם אתה לא גילית לחבריך שהצילו אותך את כל האמת. הייתי צריך לעמול רבות כדי לשמור עליך, אנשים רבים ובעלי השפעה מחפשים אחריך".

"אז הבריונים עם הבנטלי, הם שלך? והבחורה על האופנוע? למה הם ירו עלי באותו הערב בבר?"

"הבנטלי אכן שלי, אנחנו עדיין מנסים לברר מי הייתה על האופנוע ומי שלח אותה. לגבי אותו ערב, ובכן, התקרבת מדי לנערה שלא היית צריך".

ג'יין שלחה לעברי מבט מצמית. המבט שאומר, 'חכה חכה, אני אראה לך מה זה להתקרב יותר מדי לנערה בבר'.

"אני עדיין לא מבין מה אתה רוצה ממני", עניתי בהיסוס, מפחד לשמוע את התשובה.

"אתה בוודאי מבין כמה כל הסיפור לא מוצא חן בעיני. יש לי כבוד עצום לנשים, אני לא אפגע בהם אלא אם כן אהיה חייב. במקרה שלנו ג'יין היקרה, לא מוכנה להגיד מאום. אני סמוך ובטוח שלא יהיה דבר שאני אוכל לעשות לה, שיגרום לה לגלות. אבל… כשאוהבים, לעיתים מוכנים לוותר על עולם ומלואו בכדי שלא לראות את מושא האהבה סובל, לכן אני צריך אותך. נעשה ניסוי קטן לבחון כמה אשתך אוהבת אותך".

"לצערי, זה לא יעזור לך", עניתי בטון בטוח, עושה מאמצים כבירים על מנת שלא לחשוף את הרעד בקולי, "היא לא אוהבת אותי מזמן. היא זו שעזבה אותי. עם כמה שאני מצפה לכך שתכרות את ציפורני בהונותיי, תתלוש את ריסי ותצבוט את פטמותיי אני חושש שכל זה יהיה לשווא". "אתה בחור אמיץ, דניאל רוסו, יותר ממה שנתתי לך קרדיט. אנחנו עוד נראה לגבי זה. יש לכם 24 שעות לחדש את אהבתכם, אם עד אז לא תהיה בידי תשובה, אני אאלץ להיענות לבקשתך. ציפורני הבהונות ביקשת, האין זה נכון?"

*****************

לפרק 11

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

4 תגובות

  1. הסיפור ממשיך להתחמם. עושה חשק לבקר במקומות האלה, לא ידעתי שיש מנזר כזה באמת.

  2. וואווו איזו תמונת פולחן,תמונת המנזר .
    קוראת לקחת אופניים לרכב לשם…
    רק שבדיוק בזמן החל סדר עולמי חדש
    ואין טיסות…
    חיים את הסיפור הזוי….
    או שהסיפור מוצלח במיוחד .
    מרתק תודה .

    1. התמונה באמת יפה אבל האי הזה תלול מדי, אני לא אוהב מקומות כאלה.
      אתה משחק כדורגל והכדור בורח לך ומתגלגל עד לים . . .

      1. דודו אוואט שיחק כדורגל בקבוצה של מאיורקה.
        אגב גם נדאל משם ולא מעט רוכבי אופניים מקצוענים. אי של ספורטאים. כנראה בגלל העליות 😉

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

סקירת נעליים – Nike PG 4

מחיר – ₪495, לינק לרכישה (Black\White) משקל הנעל – 385 גרם. גובה קרסול – נמוך. שחקנים מובילים שמשתמשים בנעל – Paul George. לסקירה שלי של

קרא עוד »

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם