כשיהיה מאוחר – סיפור בהמשכים (פרק 7)

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן

פרק 7 – הניצולים

הגלים דחפו אותנו מאחור כאשר הסתובבנו, גולשים עליהם כאילו היינו בסקי במורדות האלפים הצרפתיים. הסכנה הגדולה ביותר היא להיזרק אל אותם הסלעים שהיו עסוקים כרגע בלפרק ספינת מלחמה לרסיסים ואני בטוח שהם היו מתפנים אלינו בשמחה אלמלא ידיו הנאמנות של ארנסט שהכיר כל סלע במרחב היכרות אינטימית. התקרבנו ככל שיכולנו בתנאים הקיימים. הארנו זרקור אל המים בתקווה שמישהו יראה את משלחת ההצלה הקטנה ויתחיל לשחות לכיווננו במקום להתנפץ על החוף.

"אנחנו לא יכולים להישאר פה, הזרמים חזקים מדי", סינן ארנסט מבין שיניו בעת שנלחם עם ההגה, מנסה לשמור על מיקום קרוב ככל האפשר לשברי הספינה, "אנחנו צריכים להסתובב. עכשיו".

"חכה, אני רואה משהו!" מעבר לחרטום זיהיתי דמות מנפנפת בידיה, שקועה כמעט עד לראשה, נעלמת לרגע מתחת לגלים ואז צפה וחוזרת, נאבקת בכל כוחה על מנת להישאר מעלה.

אין לנו עוד הרבה זמן, אם לא נעלה אותו על הסיפון בקרוב הוא ישקע אל קרקעית הים השחור. הכנתי את חבל ההצלה מחובר למצוף. עלינו להגיע אל הדמות קרוב ככל האפשר על מנת שיוכל לתפוס את גלגל ההצלה, אך לא קרוב מדי כדי שלא נמחץ אותו עם גוף היאכטה. התקרבנו אליו, הוא ראה שזיהינו אותו, אפילו מבעד לחשכת הליל יכולתי לזהות בכי של הקלה ולשמוע את זעקות השמחה אל עבר מציליו. נדמה היה כי הוא אחז בפיסת פלסטיק צפה, דלת? אולי שולחן? כנראה שזה מה שמנע ממנו לרדת אל המצולות.

 חפץ נוסף גדול היה מחובר אל גבו, כשהתקרבנו יותר ראיתי שזו דמות אדם, אך היא לא נעה בעת שחלפנו על פניו. זעקות השבר מפי האדם במים היו נוראיות. הוא חשב שנטשנו אותו והמשכנו הלאה, אך זה מה שהתמרון דרש. חלפנו כאורך סירה מאחוריו ואז הסתובבנו, כעת מפליגים אל מול הגלים. קשה יותר לעמוד על רגלינו אך השליטה על היאכטה היתה נוחה יותר בצורה כזו. "יש לך ניסיון אחד", צעק ארנסט, מתאמץ להשמיע את קולו מבעד לשאון הגלים המתנפצים אל החרטום, "לא נוכל לעשות זאת שוב". מודע לחשיבות הזריקה זחלתי על דופן שמאל, מנסה לשמור את שיווי משקלי שלא להיזרק בעצמי מהסיפון. מדוע כל כך קל לקחת חיים, ואילו להציל חיים תמיד נראה כמשימה בלתי אפשרית?

בעת שעברנו על פניו בשנית צעקתי לו שיתפוס בכל הכוח וזרקתי לעברו את מצוף ההצלה. הזריקה היתה מוצלחת, מטרים בודדים מהדמות, כל מה שהיה עליו לעשות הוא לשחות לעבר המצוף.

אולם פעילות פשוטה זו הופכת למורכבת ביותר כאשר נמצאים באפיסת כוחות, הגלים מכים ללא רחמים, ואתה גורר מאחוריך גופת אדם נוספת, שגם אם היא חיה, נדמה שכל רצונה היא לשקוע יחד איתך אל מתחת לגלים.

צעקתי לארנסט שיעצור את היאכטה, ינסה לשמור על מיקום קבוע. "קדימה בחור" צעקתי לדמות השוחה במים, "אנחנו לא נוכל להישאר פה עוד הרבה זמן". בכוחותיו האחרונים הוא הצליח לשחות אל המצוף ונאחז בו כאילו נאחז בחייו. למעשה זה בדיוק מה שהוא עשה.

 עכשיו היה תורי לעבוד. לקחתי את חבל ההצלה וניסיתי לגרור את האדם אל עבר ירכתי היאכטה. משכתי בכל כוחי, סיבי החבל חורכים את עורי, משאירים אחריהם תעלות מדממות שנדמה כי עלו בלהבות במי הים המלוחים שהתנפצו עלי ללא הפסקה. החבל החל להחליק מידיי, המשקל גדול מדי והזרמים לוקחים אותו לכיוון השני. אני לא יכול לאבד אותו עכשיו, מלמלתי לעצמי, אני חייב להפסיק לאבד כל הזמן. זחלתי אל עבר גלגלת המפרש, זהו הסיכוי האחרון לפני שאני מאבד אותו. ליפפתי את החבל שלוש פעמים מסביב לגלגלת ונעלתי אותו שלא יברח. בעזרת ידית סובבתי את הגלגלת, נאנק מכאב. חבל ההצלה הצטמצם והדמות התקרבה אל הסיפון, נגררת מאחורי היאכטה כמו דג חרב גדול שנתפס בחכתנו, מחכה לגזר דינו.

 כשהיה קרוב מספיק, משכתי אותו אל ירכתי היאכטה, הוא בלע הרבה מים, הכרתו היתה מעורפלת אך הוא סירב לעלות לפני שאקח את האדם שהיה קשור אל גבו. "קומנדר, קומנדר" הוא מלמל. שלפתי את הדמות מחוסרת ההכרה מן המים הגועשים אל הסיפון, עושה כל שביכולתי שלא ליפול בעצמי בעת שהגלים שטפו אותנו שוב ושוב. כוחותיי אפסו, שריריי הרגישו כמו ג'לי, ממאנים להגיב. כפות ידיי בערו מכאב ועיניי נעצמו מאליהם, עפעפיי כה הכבידו עלי- אין סיכוי שאוכל להרים את האדם הנוסף שעדיין היה במים. ארנסט הופיע מייד, סימן לי ללכת אל ההגה. בהכרת תודה זחלתי חזרה אל תוך הקוקפיט ותפסתי את עמדת ההגאי.

כעת היו על סיפונינו שני ניצולים חסרי הכרה. ארנסט זיהה שהם מהצבא היווני, האדם הקטן יותר היה כנראה בדרגה בכירה, אולי לכן החייל התעקש שנעלה קודם אותו. הבכיר יותר, קראנו לו המפקד, היה הלכה למעשה ללא רוח חיים. ארנסט ניסה להנשימו אך נראה כי הוא בלע יותר מדי מים. בתחילת תהליך הטביעה נחסם קנה הנשימה על מנת שלא יכנסו מים לריאותיו אולם לאחר זמן מה מוחו לא קיבל מספיק חמצן, הוא איבד הכרה ושריריו רפו. המים המלוחים שהציפו את הריאות גרמו וודאי לתהליך אוסמוטי שהעביר נוזלים מכלי הדם וגרמו לבצקת בריאות. כבר לא היה דבר שהיינו יכולים לעשות עבורו. החייל השני עם זאת, עדיין היה בין החיים אם כי מחוסר הכרה, ליבו מפמפם בחולשה דם לאיברי גופו. ישנו עוד סיכוי.

הוא נראה צעיר, בן עשרים לכל היותר, מבנה גופו השרירי מדגיש את חוסר האונים שחשנו, מביטים עליו כשהוא שכוב שם כמו בובת סמרטוטים על הסיפון, מכוסה בשמיכה ישנה שהוצאנו בשבילו. התלבטנו מה לעשות איתם.

רצינו להביא את המפקד לקבורה נאותה אך היה זה בלתי אפשרי להתקרב לחוף ולא יכולנו להרשות לעצמנו להשאירו על הסיפון ולתת לגופו להירקב בזמן שאנחנו יושבים לידו. ארנסט הציע להשתמש בחלקי גופו כפיתיון לדגים, כך לפחות יהיה טעם למותו ואנחנו לא נגווע ברעב אך כשראה את מבטי הוא קרץ לעברי כמתלוצץ. "אנחנו עוד לא שם, הא ילד?".

הזקן המטורלל. למען האמת, עד כמה שקשה לי להודות בכך, גם במוחי חלפה אותה המחשבה, אך עדיין לא כלו כל הקצין, עוד יש בנו מעט אנושיות. עלינו לערוך לו קבורה ימית. נמתין שחברו יתעורר וניתן לו את הכבוד להספיד את מפקדו לפני שנשליך את גופתו לים, הבית שאליו שכל ימאי מתאווה לחזור.  

כך חלף לו הלילה וחצי היום, הגלים שככו מעט, עשו את ההפלגה נסבלת כמעט. אני במשמרת על ההגה, ארנסט תופס תנומה קלה בצמוד לחייל מחוסר ההכרה, הוא כה דואג לחייו, לא מש ממנו לרגע. שינינו את כיוון ההתקדמות חזרה לצפון מערב, הרוח כבר לא הצליפה באפינו, יכולנו להרגיש אותה על הלחי הימנית כעת. זהו סימן טוב, ניתן לפתוח מפרשים. מפליגים בתחילה אל מול הרוח על מנת שנוכל להרים את המפרש הראשי, הוא ייתן לנו את כוח הדחיפה. המפרש הראשי מתנפנף אל מול הרוח כשאני מושך בחבל המעלן* , גרביים על ידיי מכסות את התחבושות.

 איפשהו בקבינת הירכתיים אמורות להיות לי כפפות ראויות, אני מזכיר לעצמי בפעם המיליון שאני צריך להתחיל להיות מסודר. לאחר שהמפרש למעלה כולו אנו משנים כיוון, פותחים זווית עד שהרוח מכה תחת המפרש בקול אוושה חדה, כמו ניעור של שטיח ישן והוא מתמלא כמצנח, מפיח רוח חיים בכלבה המשוגעת. זהו הזמן לפתוח את המפרש הקדמי, החלוץ.

 לאחר שחרור הג'יב רולר שמחזיק את המפרש מחובר לעמוד בחרטום היאכטה, משיכה במיתרי החלוץ, הוא מתגלגל ונפתח לאיטו והנה- אנחנו מפליגים. אני מכבה את המנוע, סופסוף דממה. רק רחש הגלים נשברים קלות כשהכלבה חותכת דרכם באצילות. קול הרוח על המפרשים נשמע באוזניי כסימפוניה נהדרת. ארנסט פותח את עיניו לרגע, מודע לגמרי לשינוי בהלך ההפלגה. הוא שולח אלי חיוך עייף וחוזר לישון, מחבק ללא משים את החייל הצעיר.

הטייס האוטומטי הפסיק לעבוד, ננסה לתקנו כשנגיע לנמל הבא. בינתיים עמדתי על משמרתי, מנסה לשמור על מיקום לרוח שהחלה מתעתעת, נושבת חזק לכמה רגעים ואז משתתקת, גורמת למפרשים להתנפנף ברוגז. כשניסיתי לשחק איתם, למתוח או לשחרר, היא חזרה לנשוב, צוחקת עליי בניסיונותיי העלובים להתאים עצמי אליה.

 היה זה היום השלישי מאז פעולת החילוץ הנועזת. השמש עמדה גבוה בשמיים, קרניה מסתתרות תחת כנפי הרוח, צורבות את עורי מבלי שארגיש. ארנסט התעורר בבעתה מאחורי, החייל שב להכרתו, צעק כמה משפטים ביוונית. חשבתי ששמעתי את השם מילר, אולי זהו שמו של מפקדו, הבזקי מתכת לבנה פילחו את האוויר. שני האנשים נאבקו לרגעים בודדים ולאחר שכבו בדממה. "ארנסטו? אתה בסדר?" צעקתי לעברו, קולו הסדוק נשמע בקושי, ראשו טמון בחזהו של החייל המדמם.

"הוא היה מהכפר שלי. שמו היה ג'וזפה. הוא רק ילד. ניסה להרוג אותי בשנתי, הייתי חייב לעשות את זה". מלמל ארנסט לעצמו בקול חלש, שברירי כפי שלעולם לא ראיתי אותו. קשרתי את ההגה והתיישבתי על יד הזקן שעדיין שכב על גופת חברו. הנחתי יד על שכמו, מזדהה עם כאבו. "כולנו עשינו דברים בניגוד לרצוננו. עשית מה שהיית צריך לעשות כדי לשרוד, אם לא הוא היית אתה שכוב שם, ואולי גם אני". 

הוא התעשת במהירות, חזר להיות הזקן הנרגן והמוכר. "זה בסדר, גם ככה לא היה מספיק מים לשלושתנו".

"מה קרה שם?" שאלתי, יודע מה תהיה התשובה, הוא התרומם באיטיות מהגופה, מעביר עליה את ידו בזמן שהתיישב לצדי באנחה, "הוא מת זה מה שקרה, פיניטו". חייכתי לעצמי בעצב. אני כבר מכיר אותך ארנסטו.

"איך הכרת אותו"?

"בוא קודם נרים את הבחור" ענה הזקן, "שלא יטפטף דם על כל הסיפון. תביא חתיכות ניילון, ראיתי שיש לך בהר האשפה בקבינה האחורית". אני חייב לעשות שם סדר יום אחד.

עטפנו את ג'וזפה בתכריכים והתכוננו ללוויה. גופת המפקד כבר החלה לטפוח ולהדיף ניחוחות של חומר אורגני נרקב בשמש הקופחת, אולם מלבד זאת הוא נראה מכובד ומוכן להלווייתו. שאלתי את ארנסטו אם יואיל בטובו להספיד את הנפטרים, מילים אחרונות של כבוד לפני שהם יהפכו מזון לדגים.

 חשבתי שאולי ינאם  על הגדולה של מעגל החיים, מהים באנו ולים נשוב, בסגנון הזה, אך הוא בחר לשתוק. כמעט והתגעגעתי לפילוסוף שבוודאי היה מוצא את המילים הנאותות. אך בן לוויתי נראה זעוף ומהורהר מאז התקרית שארעה לפני שעות אחדות. שקלתי האם לחבר לגופם משקולות, אולם אל לנו לבזבז אף חפץ שיכול להתברר כשימושי ביום מן הימים.

החזקנו שנינו את גופת המפקד מעבר למעקה הבטיחות. אני מחזיק בידיו וארנסטו ברגליו, שנינו מרחיקים את אפינו ככל האפשר מהגופה המצחינה. "בשלוש" אמרתי, ארנסט הנהן וזרק את הצד שלו בזמן שאני עדיין אחזתי בידי הגופה. רגליה נשלחו בעוצמה אל מעבר למעקה הבטיחות אולם אני המשכתי לאחוז בחוזקה, מתרכז בלספור בקול ולא לנשום בו זמנית. מרביתה של הגופה כבר היתה מעבר למעקה, לא הייתי מוכן בעליל למה שמתרחש נגד עיני. ברגע האחרון לפני שקפצתי לשחייה יחד עם המפקד המת עזבתי את ידיו, ראשו נחבט במעקה, וצנח אל המים במחזה גרוטסקי.

"אתה מנקה את זה" צעקתי אל הזקן, "אמרתי בשלוש, אתה שמעת אותי אומר שלוש"? הוא הביט בי במבט מגחך, לפחות הוא הרגיש טוב יותר כעת, "כן אמרת שלוש".

"התכוונתי לספור קודם", הוא בלתי אפשרי לפעמים.

לקחנו כמה דקות להירגע, ישנו כבוד מינימאלי שצריך לתת לאדם שנהרג בעת מילוי תפקידו. להיזרק כמו שק תפוחי אדמה חבוט לא מוסיף הוד והדר לתהליך המוות שהוא לכשעצמו אינו מראה מלבב עיניים. גם אם מדובר באויבך לכאורה. והיו לנו את כל הסיבות להאמין שאלו אכן היו אויבנו.

עושה הרושם כי כולם הם אויבנו בזמנים אלו. הצעתי לארנסט שייקח כמה רגעים ויחשוב על משהו יפה לומר לבחור שכרגע הרג, שפעם היה שכנו. ניסיתי לחשוב בעצמי מה לומר אך כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כיצד אני נפטר מריח הדם שנספג אל גופי כמו מחלה ארורה. החלטנו להוציא את ג'וזפה מתכריכי הניילון, אין צורך לזהם את הים ולא ניקח סיכון שחתיכות הניילון ישאבו אל המדחפים ויתקעו אותם. אנחנו נחליק אותו מירכתי היאכטה, נישא מילות פרידה ונמשיך במסענו כמו שהתחלנו, רק מסריחים ממוות.

"ג'וזפה", הספיד ארנסטו, "או ג'וזפה, מה אני יכול לומר? למה ניסית להרוג אותי בשנתי"? עצרתי אותו. "ארנסטו! תתחיל מהתחלה, דבר על הזמן שהכרת אותו, איך הוא היה כשהוא היה ילד, על החיים איתו בכפר, על מה שהוא כבר לא יחווה, אין לך מושג בהספדים!!".

הוא כחכך בגרונו, משהה את הזמן, חושב על מה לומר. "ג'וזפה… או ג'וזפה… אני זוכר איך עוד כשהיית ילד גנבת לי דגים כשהייתי חוזר עם השלל, אבל לא אמרתי כלום להוריך, רק חיכיתי לתפוס אותך בעת מעשה יום אחד, להראות לך מה העונש על גניבה מדייג זקן. לא התכוונתי למה שקרה, רציתי רק לתת לך כמה מכות על הישבן, לחנך אותך מעט. לא ידעתי שגייסו אותך לצבא, אני מקווה שלא יצא לך להיות בכפר מאז שהצבא נכנס, שלא ראית מה קרה לאביך ואימך. אני מצטער שהרגתי אותך ג'וזפה. וודאי חזרת להכרתך והיית שרוי בהזיות, לא הבנת מי חוטפיך, עשית מה שכל חייל טוב היה עושה".

"לפחות זכית להספד, ג'וזפה" הוספתי, "גם אם לא מן הגדולים ששמעתי. אתה הולך אל העולם הבא כשמישהו מכיר את שמך, מזיל עליך דמעה, אתה בר מזל ג'וזפה, גם אם קשה לך להבין זאת במצבך."

נזכרתי בדבר מה יפה שניתן לעשות בשבילו. ירדתי למטה ונברתי באוסף החול שג'יין השאירה מאחור. אוסטרליה, ברבדוס, גיברלטר… אף פעם לא שמתי לב שהיא מיינה אותם לפי סדר האלף בית. עברתי ל-י. יוון. לקחתי את צנצנת יוון, קיוויתי בליבי שג'יין תסלח לי. ניגשתי אל הגופה שכבר היתה שכובה על הפלטפורמה מאחור, מוכנה לשליחה, ופיזרתי עליה את החול, פיסה קטנה מהבית.

ארנסטו הסתכל עליי בחיוך, מבין את המחווה, אך עד מהרה חיוכו התעקם ומבט חשדני נשלח כלפיי. הסתכלתי גם אני בתדהמה- צלחת פטרי נחשפה בתחתית הצנצנת כשגרגירי יוון האחרונים התאספו לחיקו של המנוח.

******************************

  • מעלן – חבל המשמש להעלאת מפרשים

*******************************

לפרק 8

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

סקירת נעליים – Nike PG 4

מחיר – ₪495, לינק לרכישה (Black\White) משקל הנעל – 385 גרם. גובה קרסול – נמוך. שחקנים מובילים שמשתמשים בנעל – Paul George. לסקירה שלי של

קרא עוד »

תגובות אחרונות

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם