עומרNBA: האחד שנהנה מהמשחק

עומרNBA הפינה שמקשרת בין הספירה (של העומר) לסיפרה (של השחקן) על שחקן מחוץ לספירה ואולי גם מחוץ לסְפֵירָה. שחקן שהתעסק פחות בלנצח ויותר בלעשות כיף על המגרש - השוקולד הלבן.

היום יהיו ארבע עשרה ימים לעומר (פוסט מוקדם בגלל שבת).


אז הגענו בשעה טובה למספר שאין לי שחקן לכתוב עליו, אומנם עוד כמה שנים כנראה יהיה אפשר לכתוב על אינגרם אבל כרגע אין לי דברים מעניינים להגיד עליו.
כמובן שיש גם את בוב קוזי של בוסטון הגדולה של שנות ה-60, אבל מעבר לעשות העתק הדבק לויקפדיה עליו אין לי יותר מידי מה להוסיף. לכן כמו שאמרתי בתחילת הפרוייקט אכתוב על שחקן שלא ייכנס לסיבוב הנוכחי.
והפעם זה תורו של המוסר הוירטואזי ביותר שידעה הליגה הלא הוא The White Chocolate – ג׳ייסון ויליאמס.

ויליאמס נולד בוירג׳ניה, כל פעם שרצה לשחק כדורסל היה הולך למגרש השכונתי, וזה היה כל הזמן.
במגרש היו בעיקר אנשים שחורים, ואומנם זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אבל כדי לשרוד על המגרש ויליאמס היה צריך ללמוד לשחק כמו שחור.
זה כלל כמובן גם לבוש, קעקועים ושאר סטאריוטיפים, אבל בעיקר הרצון לעשות דברים כמה שיותר מדהימים עם הכדור, גם עם זה לא עומד בחוקים הסטנדרטיים של מה שמקובל.

ויליאמס נבחר ע"י הקינגס במקום ה7 בדראפט 98.
אפשר לעבור עכשיו על הקריירה שלו אבל זה לא מה שמעניין, רק נציין שויליאמס זכה באליפות עם ההיט ב2006, ונבחר לחמישיית הרוקיז הראשונה בעונתו הראשונה.
עכשיו נחזור לדברים המעניינים.
ויליאמס פשוט לא שם על אף אחד, בין אם זה לזרוק שלשות מטווח של סטף קרי, ולהחטיא בלי הפסקה, בין אם זה להשפיל את יריביו בקרוס אוברים ואנקלס ברייקס, שגורמים לווסלי ג׳ונסון להודות להארדן שלא השפיל אותו כ"כ. ובעיקר המסירות, כמה הן היו יפות.
מאחורי הגב, בין הרגליים, בין 3 מגנים, מחצי מגרש, מאחורי הגב עם המרפק, כאילו שהוא עשה התערבות עם מישהו שלא ימסור אותה מסירה פעמיים, כל מי שראה אותו עושה את המסירות היה חייב לנסות לחקות אותם, בעיקר את המסירה עם המרפק, ובעיקר בלי הצלחה.

ג'ייסון וויליאמס לא היה רכז טוב מדיי, אני לא חושב שבאף שלב בקריירה הוא היה בטופ 5 רכזים בליגה. די בקלות כל חובב NBA יכול למנות לפחות 30 רכזים בהיסטוריה שהיו טובים ממנו. הוא לא היה שומר גדול, הוא זרק מטווחי סטף קרי עם האחוזים של ראסל ווסטברוק, הוא פשוט עשה מה שהוא רוצה על המגרש. וזה בדיוק היופי שלו.
כי ג'ייסון וויליאמס לא רצה להיות הכי גדול, הוא לא רצה לרשום נתונים סטטיסטיים מרשימים, הוא לא רצה לזכות באליפויות (טוב נו אולי רק באחת), הוא פשוט רצה ליהנות.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו. זה היה לדעתי בכיתה ז' באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים. באחד מההפסקות במשחק אולסטאר שידרו טופ 10 רגעים מהאולסטאר, ואז שאני חצי רדום פתאום אני קולט את המסירה המדהימה ביותר שלו. כבר אז קיללתי את ג'יימס פוסי שהרס את אחת מהמסירות היפות בהיסטוריה. את המשך הלילה ביליתי בלחרוש על סרטונים של ג'ייסון וויליאמס ביוטיוב במקום לראות את האולסטאר, תכל'ס נהנתי יותר.

כשהיינו משחקים כדורסל בקיבוץ הייתי אוהב לעשות דברים שאיך נגיד בעדינות, לא בדיוק עזרו לשטף של המשחק. הדבר האהוב עליי היה מסירות מאחוריי הגב. לא הייתי כ"כ טוב בזה, אח שלי יכול להעיד על כך' אבל עדיין עשיתי את זה כי זה סתם משחק בקיבוץ. אבל את המסירה עם המרפק שניסיתי לשחזר לבד עשרות פעמים ללא הצלחה גדולה, אותה לא העזתי לעשות באמצע משחק, הרגיש לי מופרע מדיי. אבל גם את זה ג'ייסון וויליאמס עשה.

ואני חושב שבסופו של יום זה מה שמושך כל-כך במשחק של ג'ייסון וויליאמס. בין עם זה קרוס על אגדות כדורסל כמו סטוקטון, פייטון ואחרים, הטעיות שאפילו ביבי לא מצליח לעשות.
בין עם זה מסירות בכל דרך אפשרית וגם כמה שלא אפשריות, בין שלושה שחקנים, משלושת רבעי מגרש, מתחת לרגל, מאחורי הגב, ובין עם זה כל דבר משוגע אחר שהוא עשה בקריירה שלו, פשוט היה נראה שהוא עושה את זה כי הוא נהנה מזה.

יש משהו קצת מוזר בלראות משחקי נבא ואז ללכת לשחק כדורסל.
כי גם אם אני אהיה כל היום על המגרש אני לא אוכל לעשות צעד וחצי מהשלוש כמו יאניס, אני לא אוכל להטביע כמו קרטר ואני לא אוכל לדרוס אנשים בצבע כמו שאק.
אבל יש משהו בבחור הלבן הזה שהיה "רק" 1.85 שגורם לך להאמין שרק אם תנסה מספיק, רק אם תתאמן עוד טיפה תוכל להיות כמוהו.

אז תודה לך וויליאמס על עשרות שעות הנאה, על עשרות שעות כישלון בלנסות לעשות את המסירת מרפק הזאת, על השלשות, על הקרוסים, על המסירות שנראו כאילו התערבת עם השטן לא למסור את אותה מסירה פעמיים, על זה שנהנת כ"כ מהמשחק שכולנו אוהבים ובעיקר על זה שגרמת לנו להאמין ולו רק לרגע אחד שגם בליגה הטובה בעולם ההנאה מהמשחק זה הדבר החשוב ביותר.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

4 תגובות

  1. גדול 🙂
    לגמרי שחקן רחוב שהשתחל לnba וזה היה סוד הקסם שלו.
    מה הוא עושה עכשיו הבחור למישהו יש מושג?
    הוא שיחק בסין כמה שנים לא?

  2. פוסט נהדר אם כי קצת רימית עם לשים שחקן שלא לובש את גופייה מספר 14.

    אם כבר חיפשת שחקנים שלבשו את הגופיה הזו אז משנות ה-90' זכורים לי שלושה עיקריים:

    אנתוני מייסון ז"ל, שחקן נהדר בניקס (ובמיאמי ושארלוט), נמוך, קשוח וכשזה שמלמד אותך שאין דבר העומד בפני הרצון,

    סם פרקינס, אולי אחד שהיה הרבה יותר מתאים לימינו עם היכולות שלו מהשלוש. סנטר נייד, ששיחק בגמר ה-NBA במדי שלוש קבוצות שונות ועדיין לא הצליח לקחת אליפות ובכל מקרה פשוט הקדים את זמנו

    והאיש שאני מזהה אותו יותר מכל עם המספר '14' – ג'ף הורנסק הצלף. הצלע השקטה במשולש של יוטה, תמיד היה שם בשביל להרוג קבוצות, בשקט ובצניעות.

    גם רוברט פק זכור לטוב.

  3. מעולה. תיארת את ההרגשה שלי בדיוק.
    הוא גרם לי להתחיל לחבב את פאקינג סקרמנטו (עד שערוריית השיפוט מול הלייקרס שהוציאה לי את החשק בכללי לתקופה).
    הבחור היה מצליח להוציא "וואו" לא רצוני יותר מפעם אחת בגלל הדברים שהוא היה מנסה לעשות. גם אם הוא לא היה מצליח….
    🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

חמישיית העשור (6) – 2000-2009

רכז – סטיב נאש: הישגים בעשור: 2 MVP עונה סדירה, 3 חמישיית העונה, חמישייה שניה, 2 חמישייה שלישית, 6 הופעות באולסטאר. ממוצעי עשור עונה סדירה:

קרא עוד »

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם