בקיץ, כשטסתי עם מכבי למשחק במורסקה סובוטה, אחד האוהדים שגם כן טס עם הקבוצה, קיבל הבטחה מניקיטה רוקביצה לקבל ממנו את חולצת המשחק מיד בסיומו. רוקביצה, יש לציין לטובה, עמד בהבטחתו ומיד עם סיום המשחק מסר את חולצתו לאוהד.
בשדה התעופה בדרך חזרה לארץ, הבחנתי שאותו אוהד, להערכתי בעשור השלישי לחייו, לובש את חולצת המשחק של רוקביצה.
"האם זה לא מגעיל אותך ללבוש חולצת משחק מיוזעת ומסריחה" שאלתי אותו. "זה לא אכפת לי" הוא ענה, "החלום שלי הוא להיות שחקן של מכבי וכל דבר שגורם לי להרגיש קרוב לשם גורם לי אושר".
באותו רגע חשבתי לעצמי שאני חו"ח לא טוען שיש רע בחלום כזה, אולם אני חושב שחלק גדול מהאוהדים לא מבין לעומק את ההשלכות השליליות שנלוות לספורטאי מקצוען בפרופיל גבוה. לא כל שכן, כשמדובר על כוכב.
ואין כוכב יותר גדול ממייקל ג'ורדן. אולי כוכב העל הגדול ביותר שראה הספורט. לכל הפחות מבחינת הפרסום והסיקור שלו ביחס לעמיתיו למקצוע.
אליבא ד'פרק 6, ג'ורדן אמנם נהנה מהתהילה, אבל שני אלמנטים של הכוכבות הפריעו לו מאד: הביקורת והחדירה לפרטיות. ובמקרה שלו, כשמדובר על כוכבות יוצאת דופן, מדובר גם על ביקורת יוצאת דופן ועל חדירה יוצאת דופן לפרטיות. והעניין מתגבר כשמשווים אותן לשנות ה-90' של המאה הקודמת, טרום עידן הרשתות החברתיות. אמנם אז היתה פחות ביקורת ופחות חדירה לפרטיות ביחס לפרופיל השחקן, לעומת ימינו אנו. ברם, האושר של רוב בני האדם נקבע ביחס למצבם של פרטים אחרים. לכל הפחות לפי הספרים והמאמרים שלי יצא לקרוא בנושא.
האם ג'ורדן היה חזק מנטלית באופן יוצא דופן במשחקים? לתחושתי, וגם לדעת הקונצנזוס, ככל שידוע לי, בהחלט כן.
האם מייקל ג'ורדן היה חזק מנטלית באופן יוצא דופן באימונים? לתחושתי, וגם לדעת הקונצנזוס, ככל שידוע לי, בהחלט כן.
האם מייקל ג'ורדן היה חזק מנטלית באופן יוצא דופן מחוץ לפן הספורטיבי של כדורסל פר סה? או, פה כבר לא ממש בטוח.
מאז ג'ורדן היו שני שחקנים שהיו במוקד הביקורת והחדירה לפרטיות בליגת ה-NBA. מדובר כמובן על קובי בראיינט ולברון ג'יימס. אמנם היו עוד שני שחקני כדורסל בפרופיל הזה, טים דאנקן ושאקיל אוניל, אבל הם זכו לפחות ביקורת ופחות חדירה לפרטיות, הן במישור הכדורסל והן במעטפת. בצדק או שלא, זה פחות חשוב. ואני לא נכנס כרגע לסיבות, כיוון שהן לא ממש רלוונטיות וכיוון שאני לא בטוח שאני יודע אותן.
נכון, בראיינט וג'יימס כיכבו בעידן חשוף יותר מראש, מה שאומר שגם שאר השחקנים בסביבתם היו חשופים יותר. וכפי שציינתי לעיל, התחושות האישיות של האדם נובעות גם ממצבם של הסובבים אותו. ובמקרה דנן, מהביקורת וחדירה לפרטיות של עמיתיו למקצוע. ונכון, המודעות היתה גדולה יותר פוסט עידן ג'ורדן, מה שעזר להם להבין את הצורך להסתייע בגורמי מקצוע גם בתחום זה והקל עליהם.
עם זאת, צריך לזכור שאצלם הדבר החל מגיל מוקדם בהרבה, מה שבוודאי לא הקל עליהם. כמו כן, עידן הרשתות החברתיות הוא עידן פולשני וביקורתי בהרבה.
ואם כבר בג'ורדן עסקינן, אז בואו נקרא מה לו בעצמו היה לומר על הסוגיה, מתוך כתבה של אוריאל דסקל בכלכליסט:
"בראיון ב-2017 ל- Cigar Aficionado ג'ורדן דיבר על טייגר וודס ומה שעבר עליו בקריירה. השניים חברים והכירו לקראת סוף הקריירה של ג'ורדן ותחילת הנסיקה של וודס. "מה שהשתנה מסוף הקריירה שלי ותחילת שלו זה המדיה החברתית. טוויטר, כל הדברים האלה שפלשו לאישיות של אנשים ולזמן האישי שלהם" אמר ג'ורדן. "אני לא יודע אם הייתי יכול לשרוד בעידן הזה של הטוויטר – כשאין לך שום פרטיות לעשות מה שאתה רוצה. מה שיכול להיות מאוד תמים יכול להיות מפורש לא נכון"."
ג'ורדן בעצמו מבין כמה היה לו קשה בעידן ביקורתי יותר כמו זה בו נתקלו בראיינט וג'יימס.
פרק 6 נותן לנו להבין – ולצורך הניתוח הנוכחי נניח שאכן זה המצב, למרות שאנחנו כבר יודעים להטיל ספק בכל מידע שסדרה מסוג זה מציגה בפנינו – שהפרישה הראשונה של ג'ורדן, בשנת 1993, התרחשה בגלל – או, לכל הפחות, גם בגלל – אותו שילוב בין הביקורת והחדירה לפרטיות.
אגב, בהחלט ייתכן שבאותה "פגרה" ג'ורדן התבגר והתחשל וחזר לליגה איתן יותר מהבחינה הזו. אבל פה גם עולה השאלה האם "שברו את הכלים ולא משחקים" שג'ורדן עשה אחרי הפיטורים של פיל ג'וקסון זה לא חלק מאותו פן מנטלי של המעטפת, בו, בניגוד למישורים האחרים, אולי, כנראה, שבו ג'ורדן לא היה החזק ביותר.
לסיכום, כשאומרים שמייקל ג'ורדן היה הספורטאי החזק ביותר מנטלית בהיסטוריה, בין אם הדבר נכון ובין אם לאו, רצוי לסייג זאת לעיסוק הספורטיבי פר אקסלנס. כיוון שבמעטפת, לפחות לפי דעתי, היו חזקים ממנו.
3 תגובות
לא כל כך מבין את הטיעון שג'ורדן לא התמודד טוב עם הלחץ מחוץ למגרש.
במה זה התבטא?
הוא לא הסתבך באף פרשייה לא התגרש, לא בגד, ודי היה בסדר. התלונות שלו היו שגם כשהוא לא עובר על החוק ובסה"כ מתעסק בתחביבים שלו, הוא מקבל ביקורת ונמצא תחת זכוכית מגדלת.
בקשר ללברון ובראיינט, טענת שהיה עליהם לחץ, אבל לא הסברת איזה לחץ, ולא גיבית את ההצהרה. במה זה שונה מהלחץ שהופעל על דרק רוז? או על שאק?
בראיינט הסתבך בפרשיית אונס/בגידה, וכשנפתח משפט נגדך זה מעורר ביקורת.
לברון ממש מחפש להיות בכותרות בכל הזדמנות עם התערבות בפוליטיקה, אמירות חברתיות, פילנטרופיה ומה לא.
דאנקן הוכיח שאפשר גם אחרת עם התנהלות צנועה, תוך שהוא מוותר על השפעה, וכנראה גם על הכנסות מפרסום, בשביל לשמור על פרטיות. כל זאת כשהוא כוכב לא פחות גדול מהשניים האחרים.
ג'ורדן, להבדיל מהכוכבים של היום, פשוט לא היה מסוגל להסתובב בחוץ בלי שתחל מהומה סביבו. הכוכבים של היום נכנסו לעידן המתוקשר מגיל צעיר, וכל עניין המדיה הזה גדלה יחד איתם. הם ידעו להסתדר עם זה הרבה יותר טוב כי הסביבה הייתה כזו (להבדיל מהעבר – וזה גם קשור להתקדמות הטכנולוגית).
סביב ג'ורדן היה טירוף כי הוא פשוט לא היה כל כך נגיש (גם בגלל המדיה – ערוץ המזרח תיכון להזכירכם…) כמו הכוכבים של היום שמתחזקים צוות שלם סביב העניין הזה.
עושה רושם שלאחר האליפות השלישית ג'ורדן פשוט היה סחוט מנטלית על המגרש ומחוצה לו, בתוספת של קונספירציית ההימורים סביבו ורצח אביו זה היה התמהיל המושלם להתרחק מהמשחק ולנוח, לאגור כוחות מחודשים ולחזור לסיבוב השני והלא פחות מוצלח (ואולי אף יותר).
תודה מתן, העלית נקודה מעניינת וחשובה.
הייתי אומר שג'ורדן לא אוהב ביקורת. הוא לא אהב שמערערים עליו במגרש והיה מגיב על זה "באכזריות כדורסלנית" ככל שיכולתו אפשרה. בחיים שמחוץ למגרש אין לו כוח מיוחד, המקסימום שהוא יכול לעשות זה לא להתראיין או להתעלם. וזה קשה לו כי הוא היה רגיל להשתיק אותך אם ערערת עליו.
לברון הרבה ותר למוד סבל בנושא הביקורת התקשורתית, אבל לברון, עם הרקע החברתי שלו, נראה לי גם הרבה יותר פגיע וזקוק לאהבה.