יומן הקפטן (2) – מקורות

באיים הקריביים מאוד אוהבים את הרום שלהם, את זה כולם יודעים. "הרוח של הקריביים" (The spirit of the Caribbean) קוראים למשקה הסוכרי במשחק מילים אנגלי טיפוסי.

בכל אי תוכלו למצוא את הרום המקומי בו כולם גאים וחנויות רום משפחתיות תוכלנה להימצא בכל כפר וצומת.

מה שפחות יודעים זה שהקוקטיילים מבוססי הרום, הם מקור לתחרות וגאווה לא פחות גדולה.

Dark and stormy, קוקטייל המבוסס על רום ובירת ג'ינג'ר הוא גאוות ברמודה, הקובה ליברה המפורסם – רום, קולה וליים, נקרא על שם המקום בו הומצא.   וכמובן סימן ההיכר לכך שאתם בקריביים- הפינה קולדה. רום, חלב קוקוס ואננס, כך נוהגים לשתות את זה בפורטוריקו.

באיי הבתולה, קוקטייל הרום שחייבים לשתות הוא ה-Painkiller. על בסיס רום הpussers המקומי מוסיפים קרם קוקוס, אננס, מיץ תפוזים ואגוז מוסקט. המשקה המתקתק הוא שטני במיוחד, מכיוון שרק אחרי ששתית 3 כוסות ממנו, אתה מרגיש את האלכוהול. בשלב זה כבר מאוחר מדי, ולא נותר אלא להמשיך לשתות.

אתם זוכרים שדיברנו על בחור בשם ג'וסט ואן דייק ביומן הקודם, ואמרנו שעוד נחזור אליו? אז הפעם לא נלך כל כך אחורה בזמן, אלא ל-1970, באי הנקרא על שמו. שם, לפי הטענה, הומצא המשקה בבר על החוף הלבן הנקרא Soggy Dollar. לסוגי דולר אין רציף לסירות, ולכן שמו. כדי להגיע אליו, חייבים לשחות והדולרים הרטובים, רצים שם בכמויות לא פחותות מהפיינקילרס הידועים לשמצה. ישנה יריבות בין כמה בארים מתחרים מי היה הראשון להמציא את הפיינקילרס, אבל הסוגי דולר לקח בעלות על המשקה, וכל הטוענים המקוריים נמחקו מדפי ההיסטוריה.

המאבק על סימן ההיכר ההיסטורי, מזכיר לי תופעה שאנחנו עדים לה ברגעים אלו ב-NBA:

הסטפבק.

כמו בקוקטיילי הרום, גם כאן הבסיס חייב להיות זהה. שלשה. ועל זה חייבים לשים ווריאציות וטעמים.

סטפבק בתוך קשת השלוש ראינו לא מעט וזה חלק מהרפרטואר של כל שחקן, אבל מהו סיפור האוריג'ין של הסטפבק מהשלוש, אולי הזריקה הכי בלתי עצירה מאז ההוקשוט של קארים?

למעשה הסטפבק היה קיים מאז ומעולם, הוא אבולוציה של הפיידאווי ג'אמפר. זריקה שמגיעה כדי לתת מרווח בין התוקף לשומר, כשלאחרון יש יתרון גובה או כוח על התוקף. כמו הסטפבק, גם הפיידאווי נחשבה זריקה לא יעילה בעליל, כשרק שחקנים גדולים כמייקל או קובי (או האקים בווריאציה אחרת) קיבלו אור ירוק לבצע אותה והפכה לסימן ההיכר שלהם.

כפי שנכתב במאמר מעניין משנת 2016 בבליצ'ר רפורט, על-ידי גרנט יוז- הסטפבק, כמו אביה המיתולוגי, הפיידאווי, היא זריקה שצריכה להגיע מחוסר ברירה. במצב של בידודים, כשהיריב צמוד אליך ואין לך מה לעשות, אתה הולך אחורה ומנסה לייצר נקודות ממצב אבוד.

המאמר, במה שהולך להיות הפתיח במהפכה המתרחשת בליגה, עוד לא עשה את ההפרדה בין הסטפ בק מהשלוש, לסטפ בק רגיל, כי מי חשב שסטפ בק מהשלוש זו בכלל אפשרות לנשק אמיתי?

הוא מדבר על כך שהסטפבק, למרות שאמורה להיות זריקה למקרי חירום בלבד היא למעשה זריקה יותר יעילה מהממוצע בליגה. כרמלו אנת'וני, קאווי לאונרד וג'ון וול מוזכרים כמלכי הסטפבק.

אתם זוכרים את הסוגי דולר? אז לנו יש את הסוגי בירד. לא הבירד המקורי (שגם יכול לתבוע בעלות מקורית על הסטפבק), אלא המזוקן.

עוד לפני שהפך לסימן ההיכר המסחרי שלו, הארדן הוביל את הליגה בנסיונות סטפבק. הוא עוד לא היה יעיל במיוחד, ומרבית הנסיונות היו בתוך קשת השלוש אבל כבר אז הארדן עמד על 197 נסיונות סטפבק, כשהבא בתור אחריו, דמיאן לילארד, עמד על פחות ממאה כאלו.

היוז זיהה את המגמה כשהוא מדווח על עלייה בכמויות הסטפבק, וביעילות הזריקה גם בעונה הרגילה וגם בפלייאוף. סטפן קרי הוביל את המגמה בפלייאוף כשהוא קובר לא פחות מ-33 זריקות כאלו בפלייאוף 2016, וכמובן הזריקה המפורסמת של קיירי בגמר הליגה.

כשהוא שואל מומחים לדעתם מה הסיבה לעלייה, אותם המומחים, מלבד להתלונן שזה לא כדורסל ופעם היו עושים את רק רק כשאין ברירה, הסבירו שהגנות החילופים מביאות למצבים שבהם שחקן גבוה שומר על שחקן נמוך ממנו, ולכן המרווח הופך אפילו יותר קריטי בעלייה לזריקה של השחקן התוקף.

הסיבה שזריקה מאסיסט נחשבה לכל כך הרבה יותר יעילה מזריקה מבידוד, היא הרווח שנוצר בין המגן לתוקף בעלייה לזריקה לאחר חסימה. אך הסטפבק מבטל את הסכימה המוכרת כשהשחקן המכדרר למעשה יוצר את אותו המרווח בכוחות עצמו בכדי להגיע לזריקה חופשית לא פחות.

אך התופעה התרחבה, ואם עד לפני כמה שנים היינו מדברים על סטפ בק מהשלוש כתופעה שולית, היא הופכת למיינסטרים לנגד עיניו.

ריק קרלייל מסביר את התופעה: "דברים השתנו והמשחק כל כך מרווח היום שכולם מותחים את המגרש עוד ועוד. קו השלוש מכוסה יותר ויותר טוב על-ידי ההגנות אז שחקנים הולכים יותר לאחור, ואלה מהם שמסוגלים לכך יוצרים את המרווח בעצמם ולכך נדרשת מיומנות ספציפית. המיומנות הזאת תהיה יותר ויותר נדרשת ככל שהמשחק יתפתח".

סטפן קרי למעשה המציא את השיטה בעידן החדש כשהוא מוביל את קליעות השלוש שלא מאסיסט ומסטפ בק באופן ספציפי מ2012 ועד 2015, אך הארדן היום נחשב למלך הבלתי מעורער בכל מה שנוגע לסטפבק מהשלוש. גם אם הוא לא אבי הקליעה, הוא שכלל אותה לרמת אמנות. "יש את הג'אב סטפ, בק סטפ, סייד סטפ. לימין, לשמאל, באלכסון. יש הרבה ווריאציות בזוויות שונות" כך אמר בתחילת שנה שעברה, כשהתופעה הפכה לבלתי ניתנת להתעלמות.

בשלוש העונות הראשונות באוקלהומה, הוא זרק 13 זריקות סטפבק מהשלוש. בשנה הראשונה ביוסטון זרק 33 זריקות כאלו, כשהוא קולע אותן ב-30% בלבד. שנה שלאחר מכן, 37 זריקות ב35%, ב2014-15 כבר זרק 56 פעמים בלא פחות מ56% וב2016 כבר עלה ל70 זריקות כשהוא קולע אותן ביעילות של 40%. 

בעונה שעברה הארדן כבר זרק לא פחות מ-175 סטפבקס, והשנה, נכון לכתיבת שורות אלה, הוא כבר זרק 486 זריקות כאלו כשהוא עומד על ממוצעים של 38% מזריקות אלו. אבל זה לא רק הארדן. בעונת 2014-15 הליגה כולה זרקה 584 זריקות סטפ בק לשלוש, השנה אנחנו מדברים על מעל 2500 זריקות כאלו, והעונה עוד לא הסתיימה.

לסיכום, זריקת הסטפבק מהשלוש כאן כדי להישאר, וסביר להניח שכל עוד ההגנות לא ימצאו לה פיתרון, היא רק תמשיך ותפרח, כמו כל השלשות מבידודים. מה שפעם נחשב מוקצה ולא יעיל, היום הופך לחוד החנית של הכדורסל החדש.

הארדן עדיין עומד בגאון כנביא הסטפבק מהשלוש, כשהבא אחריו בתור, לוקה דונצ'יץ' עומד על 152 סטפבקס "בלבד". כי כמו שידעו הסוגי דולר, וסטיב ג'ובס עשה מזה מיליארדים, זה לא מי שהמציא את המוצר, אלא מי ששכלל אותו לכדי אמנות, והביא אותו להמונים.