כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים) – חלק ב', פרק 7

חלק א'

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן
פרק 10 – דאטורה  לקריאה לחץ כאן
פרק 11 – הארוחה האחרונה לקריאה לחץ כאן

חלק ב'

פרק 1 – פרופסור קונדרה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – הגלוק לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – פרנקלין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – הקומונה לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – מילר לקריאה לחץ כאן
פרק 6 – קי ווסט לקריאה לחץ כאן

פרק 7- ממעבה האדמה אל פני הים

הדלת נפתחה והם נדחפו אל תוך חדר חשוך, הם לא ראו דבר. "פרופסור קונדרה", נשמע קול בריטון עבה מן העלטה, "לא חשבתי שאראה אותך כאן". ניל נדרך לשמע הקול המוכר. "קומנדר בריגס? האם זה אתה?". הוא עמד בגבו אל פתח המעלית הסגור, מחזיק בדייויד בידו האחת וביד הנערה בשנייה.

"בפעם האחרונה שנפגשנו אמרתי לך שתצטער על ההחלטה שלקחת, פרופסור קונדרה, אני מקווה שאתה מצטער עכשיו".

"ההחלטה על הפינוי לא היתה שלי אתה יודע את זה. אותי שאלו אך ורק על ההשלכות הבינלאומיות של הפינוי, לא חשבתי שתהיינה השלכות מיוחדות, ואכן לא היו".

"חשבת שלנטישת חלק מהמדינה לא תהיינה השלכות?", פרופסור קונדרה חש את הבל הפה על פניו כשנדלק האור, מעוור אותו לכמה רגעים. בצמוד אליו התנשא הר אדם. הוא היה לבוש באותם מדי הסוואה מנומרים וכומתה כחולה על ראשו. אלו בהחלט לא היו מדי צבא ארצות הברית. ניל מצמץ, מנסה להשיב את ראייתו תחת אורות הניאון המרצדים. קומנדר בריגס צעד לאחור והורה לשלושה להתיישב מאחורי שולחן בודד במרכז החדר. כתפיו הענקיות חישבו לבקע את חולצתו כשהתיישב באנחה אל כסאו. גם כאשר חייך בשיניים צחורות עיניו החודרות השחורות נשארו מאיימות. מאחוריו כיסה את הקיר דגל כחול ענקי, במרכזו שמש זהובה ובתוכה צדף.

"סטרומבוס אלאטוס", אמר הענק בקולו החם, "קונק פלורידיאני לוחם. זה סימלה של הרפובליקה שלנו", הוא חייך חיוך מריר, "אנחנו לוחמים, ולוחמים לא נוטשים את שדה הקרב".

ניל כחכך בגרונו. "תסלח לי קומנדר אבל בפעם האחרונה שהסתכלתי בדגל הרפובליקה היה פסים וכוכבים. למיטב ידיעתי אתה מפקד בצבא ארצות הברית האין זה כך?"

האיש הגדול הניח את ידיו על השולחן והתמתח במושבו. "הייתי, פרופסור קונדרה. הייתי מפקד בצבא ארצות הברית".

"אבל אתה הובלת יחד עם היחידה שלך את הנסיגה. ממתי אתה כבר לא שם?"

 "לאחר הנטישה מינו אותי לאחראי על המרכז לחיזוי ושינויי אקלים. הסיבה היחידה שהסכמתי להיות אחראי על הפינוי היתה הבטחת העצמאות של רפובליקת הקונק. אנחנו חוסכים לרשויות את כאב הראש מפני הפולשים מדרום ובתמורה הם מעלימים עין מפעולות ההגנה שלנו מפני הפולשים מצפון. בנוסף אנחנו מספקים לצבא שירות מטאורולוגי ואקלימי. כל הצדדים מרוויחים".

"אבל איך אנחנו לא יודעים מזה? איך יכול להיות שמדינה חדשה קמה מתחת לאפינו ואנחנו לא מודעים לכך?"

"גם אנחנו וגם ממשלת ארצות הברית מעדיפים לשמור את האזור סטרילי. לפחות בינתיים, לאור ההתפתחויות הקרבות, אתם יודעים".

דייויד התפרץ לשיחה, ידיו הזיעו מהתרגשות. "אתה יודע על כל מה שקורה כאן? אתם הורגים אנשים ואף אחד לא עושה כלום? מה תעשו לנו?"

בריגס הפנה אליו מבט חוקר, כאילו ראה אותו בפעם הראשונה, ואז החזיר את מבטו אל ניל. הוא התרווח בכיסאו וצחק בשנית, "אתם קשורים אחד לשני אה? זה מעניין. אל דאגה, לא נעשה לכם כלום. דיברתי עם פרופסור בראון, הוא היה אחד מתומכינו היחידים, אני חייב לו הרבה. הוא אמר שיגיע רכב אספקה, אולם הוא לא הכין אותי אלייך פרופסור קונדרה. אני חייב להודות, אני לא מופתע לטובה."

הנערה שישבה כל העת בדממה הצטרפה לשיחה, "בדרך ראינו שיירות של משאיות צבאיות נכנסות לאזור, מה הן עושות כאן? הבסיס הצבאי לא אמור היה להיסגר לפני כמה שנים?".

"או, הוא נסגר ילדתי. עד לא מזמן. מה עושה כאן הצבא זו שאלה ששאלתי את עצמי הרבה בשבועות האחרונים. פרופסור בראון סיפק את התשובה. אני בטוח שהפרופסור המכובד שיושב לימינך יוכל למלא את החסר".

הנערה הפנתה מבט שואל אל דייויד שהחזיר מבט אל אביו. ניל נאנח. הם יאלצו לחשוף הכול. הוא סיפר על ג'יין, על המחקר שהיא עשתה ועל האנשים שבאו לשאול עליה. נדמה היה לו שעברו חיים שלמים מאז אותו ביקור. את הפריצה לביתם הוא השמיט, הוא ימצא זמן טוב יותר לבשר לדייויד שכלבו האהוב אינו בין החיים.  הוא סיפר על השמועות למלחמה קרבה, על תאגידי המים ועל הצורך להגיע אל דוקטור ג'יין רוסו ולבשר על תגליתה לעולם. הוא דיבר מהר. בלהיטות. הוא הרגיש חי כפי שלא חש מעולם. עם סיום דבריו הוא נחת בכבדות אל מושבו, יש עוד משהו שעליו לספר. הסרטן חזר. גרורות חדשות התגלו והן מתפשטות במהירות. הרופאים אומרים שלא נשאר לו עוד הרבה, אולי חודשים, אולי שבועות.

דממה השתררה בחדר. ניל ניסה למצוא את עיניו של דייויד שהסיט מבטו, מניד בראשו. דמעות נקוו בעיניו. "מתי חשבת להגיד לי שאתה עומד למות, אבא?". בריגס קטע את רגע הקתרזיס, "כולנו עומדים למות בקרוב. בואו נתאפס על עצמנו וניגש למשימה. מחר בבוקר ניקח אתכם לסירה של פרופסור בראון, מישהו מאתכם יודע לקרוא מפה?". הנערה הנהנה, "יופי". בריגס סיכם בנוקשות, "אנחנו לא נוכל לעזור לכם, אנחנו צריכים לשמור על יחסי שכנות טובים עם הצבא, אבל אם מה שאתה מספר נכון, הרפובליקה הצעירה שלנו תהיה אסירת תודה, אין לנו הרבה מקורות מים באי, ואיסוף מי הגשמים מתברר כמשימה יותר בעייתית ממה שציפינו, אנחנו חייבים למצוא פיתרון יעיל לסינון וטיהור המים מהבקטריות. מה שאנחנו יכולים לעשות זה להוריד מכם את כל הזנבות שצימחתם, כנראה הצלחתם להרגיז לא מעט אנשים. הורדנו כבר שתי חוליות מעקב. אחת עם פסיכים שמדברים על סוף העולם ואחת עם פסיכים שלא מדברים.

כנראה שאתה לא פחדן אנוכי אחרי הכול, פרופסור קונדרה, אולי טעיתי לגביך".

עם עלות השחר הלכה החבורה למזח הישן, לעלות על הסירה שתיקח אותם אל היעד. האיש בעל הקול העייף הוביל אותם בבטחה בינות ההריסות ובריכות המים המלוחים. "כמו שאתם רואים, לא נשארו הרבה בניינים עומדים על האי. מזל שיש לנו את המקלט, הוא בנוי לעמוד בהוריקן דרגה חמש", ציין בגאווה, הוא היה הרבה יותר פטפטן ממה שפרופסור קונדרה זכר. "בנוי במקום הכי גבוה בעיירה, כשהקומות התחתונות מווסתות כניסת מים ואוויר. הבניין הזה הוא למעשה צוללת יבשתית. אבל ההוריקנים בשנים האחרונות הפכו כל כך עוצמתיים שצריך להוסיף דרגות לסקאלה, אני מקווה שעליית פני הים לא…" הוא נעצר בדיבורו, הפנה ידו אל סירה קשורה בשרשראות ברזל. "ובכן, זאת הבובה שלכם, האין היא יפה?", גיחוך עלה על פניו כשראה את השלושה מחווירים, כאילו אזל הדם מראשם.

ניל לא ידע אם לצחוק או לבכות. כלי התחבורה שלהם אל היעד המסוכן היה בעיניו לא יותר מאמבטיה עם תורן. גודלה היה כשבעה מטרים, המפרשים היו מונחים כערימת סחבות על הסיפון המאובק וחלודה פשטה במעקה הבטיחות ובכל חלק מתכתי על הסירה. דייויד פנה אל הנערה, "את יודעת להשיט את הדבר הזה?". היא חייכה בביטחון, "כנראה שיש סיבה שבאתי איתכם, גדלתי על סירות כאלה. עכשיו יש לנו עבודה, תעשו מה שאני אומרת ונצא מכאן תוך שעה." חיוכה התפוגג, היא פנתה אל ניל בשאלה שהטרידה אותה כל הלילה. "מנין אתה יודע שג'יין תגיע?". ניל חשש מהשאלה הזו יותר מכל, הוא לא העז להעלות אותה על בדל שפתיו. "היא חייבת", ענה, "היא פשוט חייבת".

בהמשך הבוקר הם נאבקו להרכיב את המפרשים בכיוון הנכון, לסדר את החבלים על הסיפון ולהעמיס את מעט הציוד שאושר להם לקחת, כאשר הנערה מפקחת על העבודה ביד חזקה. הזמן הולך ואוזל, על פי התדריך שקיבלו זוהי הפלגה של יום מלא ואסור בתכלית האיסור להפליג בלילה, יותר מדי סכנות אורבות בים. החשש המוכר הזדחל לליבו של ניל שמא הם עושים את הדבר הנכון. הנערה שרטטה את מסלול ההתקדמות המשוער שלהם על המפה הימית. שבעים מייל מערבה, שם שוכנת תקוותם היחידה. 

******************

לפרק הבא