כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים) – חלק ב', פרק 5.

חלק א'

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן
פרק 10 – דאטורה  לקריאה לחץ כאן
פרק 11 – הארוחה האחרונה לקריאה לחץ כאן

חלק ב'

פרק 1 – פרופסור קונדרה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – הגלוק לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – פרנקלין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – הקומונה לקריאה לחץ כאן

פרק 5 – מילר

יום חלף ויום בא. האוקיאנוס הגדול היטיב עמם. מילר הוף הודה לנפטון או לאלוהי מזג האוויר או למי שלעזאזל אחראי על המרבד התכול האינסופי שהיאכטה החדשה שלו ריחפה מעליו בנעימים. רוחות הסחר נשבו מאחור, דוחפות אותם כמעט ללא מאמץ אל הארץ המובטחת. אל מספיק דולרים בחשבון הבנק שיאפשרו לו מקלחת חמה בכל יום, ובחורות נקיות שיישנו לצידו. מהסוג שלא שואל שאלות ויענה לגחמותיו המיניות החריגות במקצת יחד עם בקבוק יין טוב. האם זה יותר מדי לבקש?

הוף לא היה אדם מאמין. הוא ראה עצמו כאדם מעשי ובאורח החיים שבחר לעצמו, לאלוהים לא היה מקום. כילד היה הולך לכנסייה בכל יום ראשון, גדל והתחנך כנוצרי טוב מהמערב התיכון. הוא כבר לא זכר מתי זה השתנה וכיצד. לא אירעה לו טראומת ילדות נוראית. הוריו לא נרצחו על-ידי שודדים לאור הירח. הוא לא עבר התעללות מינית בידי הכומר שלו. למעשה ילדותו היתה רגילה למדי. ממוצעת בכל קנה מידה. מלבד פרט אחד. הוא לא הרגיש דבר.

ובכן, הוא ידע להעריך תכונות אצל אחרים ואפילו להעריץ אותם. ידע לבכות כשכואב ולפחד כשארבה הסכנה. כל האינסטינקטים הגופניים פעלו והיו חדים כתער אך משהו היה חסר. כעס, קנאה, חוש הומור, רחמים. תכונות אלו הפרידו אותו משאר בני האדם. הן מעולם לא היו ברשותו ועל כן מעולם לא הרגיש בחסרונם. אך הוא זיהה תכונות אלו אצל אחרים והחליט לחקור אותם מתוך סקרנות מדעית. זה התחיל בבית כשבחר בהוריו כשפני הניסיון הראשונים. הוא למד את אביו ואימו. רשם במחברת הסודית בחדרו בכתב ילדותי איזו מילה תגרום לאיבוד עשתונות ושירטט בקווים לא ישרים מתי התזמון הנכון ובאילו הקשרים לשלוף אותה.

הוא למד לזהות את הסממנים המוקדמים להתפרצות הזעם. המבט המופתע, הווריד הבולט במצח, האגרופים הקמוצים שמנסים להשתלט על הפעפוע שבפנים. זה היה התזמון לעוד מילה, או עווית או שבירת חפץ חסר חשיבות. ההתפרצות החלה. כמו שעון. לפי פקודה. ואז הוא החל להרגיש. גלים של פחד עברו בכל גופו, מתפזרים לכל עבר כמו חיצים קטנים הבוערים בתוך עורו, מכווצים את שריריו. אביו היה תופס בידו ולוקח אותו לחדרו.

לשמע אבזם החגורה הנפתח נורה מטר חיצים נוסף, נשימתו נעתקה מהתרגשות- ואז בא הכאב. והבכי המשחרר. עד שהתפזרו כל החיצים ונשאר רק הכאב. והוא חיכה שזה יפסיק.

לעיתים זה לא הספיק ואז למגע החגורה עם אחוריו התגבר על היצר לבכות ושחרר פרץ צחוק שגרם לאיבוד עשתונות גדול יותר מצד אביו ומכות חזקות ותכופות יותר שהשאירו סימנים שנשארו יותר משבוע. כך היה יכול לגעת בהם ולהיזכר איך הוא, הילד הקטן, שולט באביו הגדול והמאיים, גורם לו לעשות כרצונו.

עם השנים הוא הבין שזוהי מתנתו הגדולה. יכולתו לשלוט באנשים, לתמרן אותם. הוא היה חיית טרף, אך בשביל להיות טורף מוצלח, עליו להבין את טרפו. והוא ניסה.

הוא חקר לעומק את נבכי חוש ההומור, ניסה להבין מה גורם לאנשים לצחוק, מה גורם להם לקנאות, למבוכה, להשפלה. ימי הקולג' היו כר הניסויים המוצלח ביותר שלו. הוא למד תכונות אלו וידע לחקות אותן. כמו העורבני הוא ידע לעשות קולות שיהפכו אותו לאנושי, אך הוא לא באמת הבין. הגבולות בין אותן רגשות לא היו ברורים לו. הם חפפו יותר מידי והיו הפכפכים. על כן בהיכרויות לטווח קצר אך ללא מחויבות אינטימית הוא הפך לאומן, אולם תמיד לבסוף נשאר לבד. הרחק מאותם יצורים שבריריים, הפכפכים ובלתי מובנים בעליל.

הוא אהב את עבודתו. נהנה לעטות דמויות שונות. ליצור אדם מתוך הריק. עם עבר, עם עומק ואישיות. דברים שהוא איבד מזמן. ההתרגשות היתה כמעט מינית כשהתחקה אחר מטרותיו, הכיר אותם, נכנס לחייהם, הפעיל אותם. ואז צפה בהנאה באישוניהם המתרחבים, כמו צבי המביט אל פנסי המכונית המתקרבת, כשהבינו מי הצייד ומי הניצוד.

אולם הדמות האחרונה בלבלה אותו. הוא ניסה להתעלות על עצמו, ליצור אדם שיהיה מורכב מהתכונות אותן לא הבין. לא רק אחת מהן, אלא כולן ביחד. הוא ניסה ליצור את החפיפה שהייתה כה חסרה לו. לקח תשוקה ופחד שהכיר והתיך אותן עם צחוק וכעס וקינאה. לקח לו זמן רב עד שהדמות התחברה. בתחילה רגשות מסוימים יצאו בפני אנשים שונים ובמצבים משתנים. אך הוא לא היה מרוצה, לא היתה התאמה מלאה, הוא פשוט התנהג כדמות אחרת במצבים שונים. לפעמים היו גליצ'ים, כשהכעס היה מתפרץ בזמן תשוקה, או שצחוק ופחד היו מחליפים מקומות אך זה עדיין לא היה זה, הוא לא היה אדם שלם.

הוא ידע לשים את האצבע מתי זה קרה. סינרגיה. כשג'יין נעלמה. אחד ועוד אחד שווה שלוש. רגש חדש שלא הכיר נכנס למשוואה. ספקות. לא חששות מפני העתיד, פחדים קטנים שהיו מנת חלקו כל חייו, אלא ספקות אמיתיים. לגבי עצמו. לגבי יכולתו. הספקות הובילו לכעס שהוביל לתחושה חדשה שכמותה לא חווה- רחמים עצמיים. מאותו רגע מכונן החלו להופיע מבול של תחושות ורגשות שלא הכיר, שאפילו לא ידע שקיימים, איך לקרוא להם, היכן למקם אותם ובוודאי שלא כיצד להשתלט עליהם. כך וודאי חש אדם לאחר שאכל את הפרי האסור, הוא תיאר לעצמו. הוא היה מבולבל, לראשונה בחייו, ולא היה בטוח שהוא אוהב את ההרגשה.

ההוראה היתה להרוג את ג'יין רוסו ולהשמיד את הראיות, אך אחד מהאינסטינקטים החדים שלו אמר לו שלא למלא אחר ההוראה. הוא לא הצליח לזהות איזה אינסטינקט או האם זהו עוד אחד ממסכת ההטעיות הרגשיות שתעתעו בו כל כך בזמן האחרון. הוא לא הבין איך בני האדם יכולים להסתדר בעולם עם כל סבך הרגשות הזה שכה מפריע לקחת החלטה וסותר את עצמו בכל רגע נתון.

כבר מעל שבוע שהוא יורד להאכיל ולהשקות את בני הזוג רוסו פעמיים ביום. מבזבז עליהם מים יקרים, שוטף את פניהם ואת כפות רגליהם. לא מצליח להבין מדוע הוא עושה זאת.

הוא רואה את ג'יין שוכבת כך כבולה למיטה, ידיה קשורות מעל ראשה. טבורה מבצבץ מבעד לחולצתה הדקה המורמת קמעה, חושפת עור שחום וחלק. שדיה המוצקים מזדקרים עם צינת הבוקר כשהוא שוטף את רגליה, מעריץ אותה. היא הארנבת שלו. השלל שלו. הוא רוצה להפשיט אותה. לקרוע את חולצתה מעליה, לפתוח את מכנסיה. הוא רוצה להכאיב לה. רוצה שהיא תכאיב לו. אך הוא נחרד כשעולה המחשבה בראשו. הוא מרגיש קירבה אל שני האנשים הכבולים בקבינה הקדמית ביאכטה החדשה שלו. קירבה שלא חש כלפי אדם אחר מעולם. זה תסכל אותו, אך הוא לא היה מוכן לוותר על ההרגשה הזו. עדיין.

נדמה היה שהם לבד בעולם. מרחבי האוקיאנוס האטלנטי התפרשו ככל שהעין יכולה לראות, גימדו את הביצה הים תיכונית. אפילו השמיים נראו גדולים יותר. ארנסטו חש כל כך קטן, כל כך לבד. כן, זה היה ארנסטו. דמעה מלוחה צרבה את עינו, מרטיבה את זקנו. מילר הוף נשאר הרחק מאחור, מגדלור אפל במעמקי התודעה. 

כבר מעל עשרה ימים עברו מבלי שיראו סימן לכך שישנו עולם אחר מעל פני הים. השמש והכוכבים היו למפלטו היחידי מפני הכחול שהקיף אותו מכל עבר. המשמרות התישו אותו. בתחילה כיוון שעון מעורר כל עשרים דקות והסתכל אל האופק, מוודא שאין ספינה בכיוון ההתקדמות שלהם. תוך יומיים השעון צלצל כל ארבעים דקות ולאחר חמישה ימים הוא כמעט שכנע את עצמו שלא נשאר אף אחד מלבדו בעולם ופקח את עיניו פעם בשעה, רק ליתר ביטחון. מספר בקבוקי המים שהלך והצטמצם הדאיג אותו במקצת, אך עד עכשיו המזל שיחק לטובתו והרוח היתה טובה עמם. במקרה חירום, יש מספיק דלק על מנת להפעיל את מתפיל המים הקטן.

חוט דיג שהשתלשל מהירכתיים הבדיל בין יום ללילה. כל ערב, לאחר השקיעה, היה מקפל אותו במעין ריטואל קבוע, בוחן את הפיתיון, בודק אם היו נשיכות, מסתכל על המשקולות, תוהה לאן נעלמו גם הדגים. לפנות בוקר היה מגלגל את החוט חזרה למים, לאט, ותקווה היתה ממלאת את ליבו מחדש. תקווה למה, זאת לא ידע, ואולי זה לא משנה.

הדקות שלהן ציפה בקוצר רוח היו הדקות בקבינה הקדמית. זו לא הפעם הראשונה שהוא החזיק אנשים בשבי, אך זו הפעם הראשונה עם רגשות. דניאל התנהג כמו כל שבוי. בהתחלה ניסה לדבר אל ליבו, לשכנע אותו מדוע עליו לשחררו. אחר כך הגיעו האיומים, ואז הקללות. לאחר שבוע ימים בשבי הוא כבר היה כנוע. עיניו נראו כבויות. אפילו את הפסקות השירותים וחילוץ העצמות הוא עשה ללא חשק.

ג'יין, מצד שני, היתה סיפור אחר לגמרי. נראה כי היה לה נוח עם הדממה. היא לא ניסתה לדבר איתו, סירבה להסתכל עליו. התעלמה מקיומו. זה פגע בו. הוא לא הבין מדוע היא מתייחסת אליו כך לאחר שהתנהג אליהם בצורה כל כך יפה. זה לא הגיע לו.

שנים עשר ימים עברו מאז חצו את מפרצי ג'יברלטר בדרכם מערבה וארנסטו החל לחוש ברע. חום גופו עלה במהירות, זיעה קרה וצמרמורות תקפו במורד גבו, כמו צבא של נמלים. הוא קדח.

חלש מדי למתוח מפרשים, חלש בכדי לחשוב בבהירות. הוא צריך עזרה אבל מהיכן?

בברכיים פקות ירד לקבינה הקדמית, כרגיל אוחז בגלוק, חברו היחידי, והחל לשחרר את דניאל מכבליו. במילים ספורות הסביר שהוא חש שלא במיטבו ולמען שלושתם עדיף שיהיה זה דניאל שיאחז בהגה בינתיים, עד שכוחו ישוב למותניו. הוא יישאר פה, ישמור שלג'יין לא יאונה כל רע. מיותר לציין שבמידה ודניאל ינסה כל צעד טיפשי כגון קריאת מצוקה ברדיו או ניסיון שחרור נועז- רע יאונה.

דניאל ניסה להתנגד בתחילה אך הגלוק, שניצב דרוך עשרה סנטימטרים מאוזנה של אהובתו, שכנע אותו שאולי עדיף שכך יעשה, לאחר הבטחה מארנסטו שלא יתקרב אל ג'יין בזמן שדניאל נמצא בחוץ.

הוא קרס אל תוך פינת החדר. אקדחו מונח על ברכיו, ראשו הרגיש כה כבד על צווארו. חייב לשמור על ערנות, מלמל, מעודד את עצמו להחזיק עוד קצת. עוד כאלף מיילים והם יגיעו ליעדם. החיים שלו ישתנו, הוא אדם אחר היום. ג'יין שכבה על המיטה, עדיין ממאנת להביט לכיוונו. הוא החל לדבר אליה, סיפר את סיפורו. "לכל אדם יש סיפור שראוי לספר", הוא פתח באירוניה. הוא דיבר ודיבר, לא יודע כמה זמן עבר והאם מישהו מקשיב לו. זיכרונותיו התערבבו עם חלומותיו והעבר עם העתיד. כל הדמויות שיצר אי פעם יצאו ונכנסו חזרה, כולן היו בעלות מום, אף אחת לא היתה שלמה. כבר קשה היה לו להבחין מהי אישיותו המקורית והאם היא עדיין קיימת. כל מה שהיה קיים כעת הוא צער וחרטה. הוא בכה ובכה, הדמעות שוטפות את פניו, מנקות את נפשו. הוא לא שם לב שדניאל נכנס לחדר, לא הרגיש ידיים חזקות תופסות אותו בכוח וקושרות אותו אל המיטה. הכרתו היתה מעורפלת כשהגלוק נדרך אל מול מצחו הקודח.

****************

לפרק הבא