כשיהיה מאוחר – סיפור בהמשכים (פרק 9)

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן

פרק 9 – זורקים עוגן

אנחנו מתזמנים את המהירות כך שנגיע בלילה. אף פיראט לא יתעניין ביאכטה קטנה המשייטת לה במרחבי הים. ננסה לעגון באי ולרדת ליבשה כשאנחנו נמנעים מתחקור לא רצוי מהרשויות המקומיות. יש להם דברים חשובים יותר להתעסק איתם קרוב לוודאי וסירת פלסטיק קטנה ותמימה כמותנו תחמוק בקלות מתחת לרדאר.

בעת שעברנו בין האי קבררה לאי הגדול תחושת נוסטלגיה נעימה עברה בגופי. מייד ניכנס אל תוך המפרץ המוכר ונחזה בקתדרלה המפורסמת. בחשכת הליל זיהינו את המגדלור של פואנגרלה מצפון וטירת בלבר, מוארת בהרים, מסמנת לימאים את מיקומה של העיר. קרוב לקתדרלה ידענו שעוגנות עשרות ואולי אף מאות יאכטות במרינה הענקית, ולכן חיפשנו מפרץ שקט ומבודד שאותו מצאנו בצדו השני של המפרץ. מצפה לנו דרך ארוכה אל העיר, אולם זה מחיר קטן לשלם בעד פרטיות מתבקשת. ניווטתי את הכלבה אל פנים המפרץ, מתחמק מהסלע הנודע לשמצה שמשום מה מעולם לא טרחו לסמן אותו בתאורה. ארנסטו עומד בחרטום, מנסה לזהות סירות דייגים שכמותנו, מעדיפות לצאת לים הפתוח ללא אורות, שלא יישאלו שאלות.

אנו נכנסים בין שני איים קטנים, במקום מספיק מבודד בשביל שלא יתאמצו להגיע אלינו אך עם זאת לא מוסתר מדי שלא יעורר שאלות. מד העומק מראה על עשרה מטרים, אני עוצר את היאכטה אל מול הרוח ומסמן לארנסט שישחרר את העוגן, שרשרת של 50 מטרים. הוא מסמן לי בחזרה כאשר השרשרת נמתחת ואני נע לאחור לוודא נעיצה, הקרקע חולית ונוחה. לבסוף, לאחר כמעט שלושה שבועות בים, העוגן נעוץ בבטחה ואנו מסתובבים בנעימות. הנוף הפנוראמי של העיר העתיקה מולנו, בריזה נעימה מלטפת את ראשינו ובקבוק אוזו נפתח עם החיוך הראשון שאני רואה אצל ארנסטו מזה עידן ועידנים.

"פלמה דה מאיורקה… הפתעה נעימה ילד. הפתעה נעימה בהחלט".

העברנו את שארית הלילה בשתייה והחלפת זיכרונות מפלמה. לא היה לנו ספק שברגע שנתרחק ונלך לעיר, מקומיים יערכו ביקור על היאכטה. למען האמת לא ידענו עד כמה חמור המצב באי, חשבנו שכדאי שנשאיר שמירה על מנת שלא נחזור ונגלה מפרץ ריק. אך שנינו היינו זקוקים לציוויליזציה, ארנסטו התעקש שהוא חלם על אמפנאדס ואני לא יכולתי לחכות למגע בירה קרה על שפתיי. מאז משבר המים, בירה הפכה למצרך נדיר ויקר ביותר. על מנת לייצר חבית בירה, נדרשות 7 חביות מים, והמחירים בשחקים. אך לא אנחנו נוותר על התענוגות הקטנות של החיים. באישון לילה הורדנו את הסירה המתנפחת ויצאנו לחוף על מנת לקבור המצרך היקר ביותר שלנו- קרוב למאה וחמישים ליטרים של זהב כחול.

למחרת, כאשר השמש עמדה גבוה בשמים יצאנו אל העיר. לא היה לי שמץ של מושג מאיפה להתחיל לחפש את ג'יין. הדבר היחידי שהיה ביכולתי לעשות הוא לשחזר את עקבותינו, ללכת אל כל המקומות שאני וג'יין ביקרנו בהם, לחפש רמזים שיובילו אותנו אליה.

העיר, שבעבר הייתה שוקקת תיירים, נראתה כתמונה קפואה. המרינות, שבזיכרוני הכילו מאות ואף אלפי יאכטות נראו עירומות כאשר עשרות בודדות של סירות קטנות צפות קשורות כעלי תאנה, מסתירות מעט את הבושה. אף לא אדם בודד רץ על הטיילת עם כלבו. מהקזינו הקטן נשמעו צלצולי זכייה ושקשוקי מטבעות. נכנסנו לאולם המרכזי שהיה מעוצב בגרוטסקיות, ניסיון עלוב לשוות עושר והדר לחדר מעלה טחב. תאורה עמומה ושטיחי משי אדומים על הקירות. במרכז עמד בר ריק מעץ ובפינה כמה מכונות מזל מרעישות.

אל מול הבר ניצב שולחן רולטה ואדם זקן בחליפה נשען כפוף מאחוריה. הרולטה המשיכה להסתובב אולם לא היו לקוחות. כששאלנו אותו לפשר הדבר הוא ענה לנו במאיורקנית, שפת אימו ששנינו כמובן לא דוברים. למרבה המזל יש לי ניסיון בשפת הסימנים אז יכולתי להבין שהיה פיצוץ גדול ביבשת. ניתן לראות את הענן המיתמר מצדו המזרחי של האי. אין מים זורמים כלל וכל מי שהיה בעל אמצעים ברח. הוא שאל אותנו אם יש לנו מים, פרצו לו לבר ולקחו את כל מה שהיה לו. אמרנו תודה על המידע אבל אין לנו מים בעצמנו. אסור שידעו שיש ברשותנו מים, זה עלול לסמן אותנו כמטרה.

אובך סמיך ישב על העיר. שום דבר לא נראה אמיתי, הכול ברקע אפור צהבהב, כמו התמונות הישנות בצבע ספיה. התהלכנו בינות סמטאות האבן הצרות.  גרגוילים מבעיתים שולחים אלינו מבטים רווי שטנה עת חלפנו על פני עשרות הכנסיות בעיר העתיקה. דלתות העץ הענקיות, הרוזטות העצומות והוויטראז'ים המפותחים מעלות מחשבות שבעבר גרו פה שבטי ענקים בעלי מודעות חריפה לפרטים. מרפסות צבעוניות מציצות אלינו מלמעלה ובהן אדניות פרחים נבולים, אף לא זקנה אחת עמדה במרפסת והביטה על העוברים ושבים. לא היו עוברים ושבים. חנויות הבוטיק וברי הטפאס הצבעוניים היו סגורים, רשתות ברזל סוגרות מעליהם, כנראה מגנות מחשש לפריצות הפיראטים והבוזזים המקומיים.  עצרנו בפתחה של הקתדרלה הפונה לים, מבנה מרשים המתנשא לגובה של 44 מטרים. המלך ג'יימס מאראגון החל לבנותו על גבי מסגד כשכבש את האי מידי המורים, צריחיו המחודדים נשלחים אל עבר הרקיע, מנסים לבקעו. מעל 300 שנה בנו המקומיים את הבניין המפואר, העבירו אבנים ענקיות מאיי הסביבה על גבי רפסודות. נערים סוחבים את סלעי הגרנית החצובים מן ההרים הסובבים את העיר אל פרויקט הבנייה הגדול ביותר שידע האי הקטן מאודו.

צלעות דקות קישטו את המבנה מבחוץ, שתי קומות של תמיכות דואות שבקצותיהן פסל גותי מעופרת התומך בקמרונות הגדולים ביותר בספרד כולה. אני וג'יין אהבנו לשוטט במבנה הקודר, מרגישים כמו ילדים שנקלעו למקום לא להם, מצחקקים באי נוחות תחת הקשתות הענקיות, מתפעלים מהאקוסטיקה ורמת הגימור הבולטת בכל פינה. ארנסטו הביט בי במבט משתומם כאשר צעדתי פנימה בבטחה, מה לי ולכנסייה גותית מן המאה ה- 13?

התיישבנו על הספסלים אל מול המזבח שעוצב מחדש בידי גאודי בתחילת המאה העשרים, סרקנו כל סנטימטר, מקווים שג'יין השאירה רמזים על מושבי העץ. עברנו כל פינה, כל תא, אפילו הצצנו על התקרה האינסופית, מצפים להארה, אך לשווא. ג'יין לא היתה פה, ואם הייתה, לא נראה שהשאירה דבר אחריה.

הסתובבנו בסמטאות העיר במשך שעות, עוברים בכל מקום שבו היינו בעבר. אנשים בודדים הלכו ברחובות שבזכרוני היו כה סואנים עד כי נראו כנהר של אנשים הזורמים בכיוונים שונים. כעת הם צעדו בדריכות. מבטם מופנה קדימה, נחוש, נעים בחדות בין פינות הרחוב, מנסים לא ליצור קשר עין.

לא היה זכר לשיטוטים חסרי המעש ואווירת הסיאסטה שכה אפיינה את המקום. בתי עסק בודדים נשארו פתוחים למרות המצב- חנות הספרים הישנה, סנדלרייה אקספרס שתתקן את נעליך על המקום, נגן רחוב אקראי ולהפתעתי ולשמחתו של ארנסטו- מאפייה קטנה. ריחות הלחם הטרי, העוגות ודברי המאפה הטריפו את חושינו, מעלים חיוך בנשמתנו. בלסנו בתאווה את המטעמים המקומיים, שינוי קל מהאורז התפל שהתרגלנו לאכול על היאכטה. ארנסטו מתענג בקול על כל נגיסה מהאמפנדה שעליה חלם ואני בחרתי קוקרוי- מאפה בצק פריך ממולא תרד וצימוקים, תאווה לחיך.

לאחר דקות ארוכות בהן לעסנו בדממה,  טעם הצימוקים המתקתק מלטף את המליחות המחוספסת של הצנובר והתרד החלוט, פנה אלי ארנסטו בפה מלא ואמפנדה נוספת בידיו. "עוקבים אחרינו מאז הכנסייה" . הסתכלתי עליו בהפתעה, הייתי כה שקוע בזיכרונות העבר, כל כך רציתי למצוא את ג'יין עד שכמעט ושכחתי שישנם שחקנים נוספים במשחק.

 התקרבתי אליו יותר, מנסה להיראות נונשלנטי, משעין את מרפקי על המדף הפינתי ובכך גם מסתיר את עצמי מן החוץ. "כמה ראית?". "לפחות שלושה" הוא סינן מבין שיניו. "אנחנו חייבים להיות זהירים יותר", עניתי, "אני לא רוצה שנוביל אותם ישירות אל ג'יין. איך יכול להיות שהם גילו היכן אנחנו כל כך מהר?". הזקן ליטף את זקנו שכבר הספיק לצמוח מאז הגילוח האחרון לפני כחודש, מנער את הפירורים שנדבקו לסנטרו.

"אנחנו לא יודעים שזה הם. שני אנשים שנראים טוב כמותנו, מגיעים על יאכטה לאי נטוש מתיירים, אנחנו מושכים תשומת לב דניאל. ממש כוכבים הוליוודיים בחורבה כמו זו. מה שמזכיר לי שאני צריך למצוא לי בחורה ללילה או שכדאי שתתחיל לישון על הגב". לא יכולתי להתווכח עם אמירה כזו והגברתי את צעדיי ביתר שאת כלפי פאב הימאים האנגלי. אם ישנו מקום שבו נוכל למצוא רמזים, זה המקום.

הפאב המוכר שוכן בפינתו של אחד הכיכרות העמוסות של סנטה קטלינה, ועל כן שמו- הבר הפינתי. זהו איזור הבילוי המועדף על הימאים הזרים. שרשרת של פאבים וברי טפאס קטנים, אימהות צועניות עומדות במרכז הכיכר, סוחרות בסמים מכל הסוגים. קוקאין שהגיע על היאכטות מהקריביים, חשיש מרוקאי שהגיע מעבר לפינה מיבשת אפריקה, ופטריות הזיה מקומיות נשלפות מעגלות התינוקות תמימות למראה. פליטים מאפריקה מנסים את מזלם במכירת דיסקים, שעונים ובובות מרקדות היושבות על פיסת בד מרופט. כשתגיע משטרת התיירות הם יקפלו את הבד עם כל תוכנו ויפתחו בריצה שתציל את חייהם. באימהות- אף אחד לא נוגע.

כשהגענו, הכיכר הייתה ריקה, אך כמו תמיד הפאב היה מלא. תיירים או לא, פצצות או גשמים, כל צרה שלא תבוא רק תגביר את צורך האנשים לשכוח את צרות היום, כשמדובר בימאים, אדרבא, סיבה למסיבה.

שני שומרים גברתנים עמדו בכניסה ובדקו את חפצינו. מחזה נדיר במחוזות אלו אך מתבקש לנוכח האירועים האחרונים. נכנסנו לחדר אפוף עשן, למי אכפת מסרטן ריאות כשקרינה רדיואקטיבית מאיימת להפוך את כולנו לאנשים צהובים עם זנבות. רוק קלאסי מתנגן בקול, שידורים חוזרים של המונדיאל האחרון בו זכתה אנגליה רצים על המרקע, בפינה עומד לוח המודעות ובו עדכוני מזג האוויר שלא עודכנו קרוב לחודש.

עיניים על הבר מפנות לעברנו חצי מבט, בוחנות את הנכסים החדשים, סורקות אותנו במהירות. מעריכות כסף, גיל, גובה, משקל, נטייה וזמינות מינית. תהליך של פחות משנייה ובסופו היא תחליט האם הנכס שווה השקעה. ארנסטו זיהה את המבט במהירות. לפני שהספקתי למשוך אותו משם עיניהם היו נעולות בקרב קדמוני ללא מילים. ארנסטו נתן את כל מה שיש לו, הבליט את שריריו, נעמד זקוף וסרק את הבר במבט חצי מחייך חצי מזלזל, מתעכב עליה חצי שנייה יותר משאר הנוף.

 היא נראתה בשנות הארבעים המאוחרות, יודעת מה היא מחפשת, לבושה שמלה אדומה שמבליטה את נכסיה הטובים ומסתירה את החלקים שבעבר נראו טוב יותר. היא ידעה בדיוק מתי להפנות את המבט, להסתובב חזרה לבר, היא לא תעשה את זה קל מדי בשבילו, היא יודעת מול מי היא מתמודדת. אין זה מקרה של צייד וניצוד, אלא שני ציידים שמכירים טוב מדי את חוקי המשחק.

אחזתי במרפקו, מונע ממנו הסתערות לכיוון הבר. "ארנסטו, אל תשכח למה אנחנו פה, תנסה להשיג מידע". כבר ידעתי שזו מלחמה אבודה, שריריו היו דרוכים, שיערו סמר, מחשבתו היתה ממוקדת בדבר אחד בלבד. "בסדר ילד, מה אתה דואג? אני רק הולך רגע לבר לתשאל את האישה באדום, יש לי הרגשה שהיא יודעת כמה דברים".

לא ציפיתי לראות אותו שוב הלילה, "רק תעשה לי טובה, אל תהיה טיפש, תשמור על עצמך". מלמולים של בסדר בסדר ורטינות על הנוער של היום שלא יודע ליהנות יצאו מפיו בעת שצעד קדימה. עזבתי את מרפקו, לא לגמרי מודע לעובדה שכאן נפרדו דרכינו.

פסעתי בהיסוס לחדר הסמוך, מעולם לא אהבתי מקומות צפופים. אני מרגיש בטוח יותר בפינה, כשהגב מופנה אל הקיר, עיני סורקות כמעט מבלי משים את כיווני היציאה האפשריים בכל סיטואציה. שולחן סנוקר עמד במרכז החדר, בחור גדול מהקריביים שיחק נגד אנגלי עם פה גדול. שניהם היו כבר לפחות אחרי הפיינט השלישי, זורקים הערות מעליבות אחד על משחקו של השני. הזמנתי לי פיינט של בירה מקומית, דוחה ודלילה, והתיישבתי בפינה, בוחן את החדר. יש פה מצב נפיץ. בעוד שתיים שלוש כוסות, מקלות הסנוקר ישמשו כאלות בקרב פנים אל פנים, השומרים וודאי יכנסו למצב האתחול שלהם וכולנו נצא עם פנסים בעיניים. זה מקנה לי בערך עשרים דקות לברר אם מישהו ראה כאן את ג'יין לפני שאתחיל לשבור את מפרקי ידיי על פרצופים שיכורים בניסיון לצאת מהחדר.

אני מריח ריח של אפרסקים. הם נודפים משיערה של בחורה שיושבת בשולחן מולי. אין הרבה אנשים באי שיכולים להרשות לעצמם מקלחת ולנפנף בזה מול כולם. ועוד לחפוף בריח אפרסקים. אני אוהב אפרסקים. שפתיה האדמדמות חשוקות קמעה כלפי גשר אפה הקמור, חושפות סט שיניים לבנות. שיערה זהוב כמו השמש, אפה סולד, סולד מדי אפילו, נראה כאילו מישהו עשה שם עבודה. היא לא לבושה פרובוקטיבי, פשוט, כמו שאני אוהב, ג'ינס צמוד וחולצת טי לבנה. אני ניגש אל שולחנה, מנסה לספוג את הריח מקרוב.

 "איך יכול להיות שמישהי כמוך יושבת לבד?".

"אני בטוחה שאתה מסוגל ליותר מזה, יש לך כמה דקות לפני שהשומר של אבא שלי יגיע, והוא לא אוהב משפטי פתיחה נדושים".

"אני מבין, את באה לפה הרבה?"

"אתה לא עוזר לעצמך, רק להיראות טוב לא יוביל אותך לשום מקום בחיים".

 "לא, לא, את מפספסת את הנקודה, יש לנו פחות מדקה לפני שהשרירן שלך יחזור מהשירותים, את ראית פה במקרה בחורה עם עור בצבע דבש, עיניים חומות גדולות, מתעקלות כלפי מעלה, עצמות לחיים גבוהות, מתהלכת כאילו הילה מקיפה אותה?"

"עכשיו פגעת בי. באת עד הנה, התיישבת פה תוך סיכון חייך ואתה שואל אותי על בחורה אחרת? אולי ראיתי אותה… ואולי לא. מי זוכר בימים טרופים אלו, כל כך הרבה בחורות יפות באות למצוא פה גברים עשירים, מחפשות אספקת מים קבועה, מקלחות, פינוקים."

"דווקא לפה? מכל המקומות כולן מגיעות דווקא למקום המצחין הזה?"

"במקום המצחין הזה, לכל אחד יש כלי שיט שיכול להוציא אותן מהאי ומעט מאוד טעם טוב. חוץ מזה, כל הכיף מתרחש פה, הנה תראה".

זה התחיל מהר מכפי שציפיתי. ערימת שרירים עם קרחת רצה לעברנו. מבט חלול, אך נחוש להפוך את האיום על בת לווייתו לעיסת דם ועצמות שבורות. חיכיתי עד שיתקרב, נשען קלות על משענת הכיסא, מוכן ליציאה. הנדתי לבחורה עם ריח האפרסקים שהספיקה לומר לי את שמה לפני ששומר הראש שלה ניסה לנגח אותי אל הקיר, ג'ואנה.

 זזתי במהירות, אוחז בידו המושטת לפנים ולופת בגבו, משתמש במומנטום שהפיקה ריצתו והטחתי אותו כלפי שולחן הסנוקר מאחורינו. הוא נחת בדיוק במקום שבו רציתי. על גבו של אותו בחור קריבי שרכן אל השולחן, מאמץ את כל תאי מוחו אפוף האלכוהול בכדי להפיק מכה שתחרוץ את גורל המשחק.  שני הענקים עמדו חבוקים לרגע קט, לוקחים שבריר של שנייה כדי להבין איך הגיעו זה לזרועותיו של זה ואז לקו בתסמונת שבה לוקים אנשים גדולים שרגילים להסתמך על כוחם ועוצמתם, הם לא העריכו את עוצמתו של היריב. באותה חלקית שנייה שבה כל אדם שחטף אי פעם מכות יבצע הערכת מצב האם מוטת זרועו של יריבו תוכל להשכיבו אל הקרקע כששיניו נחות לצדו, אותם בחורים מגודלים, שתמיד היו בצד המשכיב, יפעלו באוטומט.

נגיחה מראשו של ג'ק דמפסי הספרדי נשלחה במהירות אל סנטרו של ג'ו לואיס הקריבי שהתנודד קלות ומייד הגיב בסנוקרת לכיוון אוזנו של הקרח. נראה היה שאנו עומדים לחזות בקרב אפי, התמודדות בין גלדיאטורים שתיחרט בדפי ההיסטוריה, זקני הבר יספרו עליו בהילה נוסטלגית לחבריהם השיכורים- איפה הייתם כששני הענקים נפגשו זה מול זה? אבל אז הגיע האנגלי הקטן והתחיל לשחק מלוכלך.

מקלות וכדורי סנוקר התעופפו לכל עבר וכהרף עין החלה תגרה המונית כאשר שני הגורילות מהכניסה עטו כמו מטאורים מהשמיים אל תוך ההמולה. הייתי שמח להישאר אבל יש לי דברים חשובים יותר לעשות.

 אחזתי בידה של ג'ואנה ונדחקנו בינות ההמון המשולהב, מפלסים את דרכינו בין הקיר שהיה צבוע בצבע קיא, והפיק ניחוחות מחשידים של קיבולת מעיים ממוחזרת, לבין בתי שחי נוזליים שאיזנו את הריחות שיצאו מן הקיר. חמקנו החוצה אל פינת הרחוב, שואפים אוויר רדיואקטיבי מלוא ריאותינו. לא עזבתי את זרועה של ג'ואנה, רציתי לשאול אותה על ג'יין בשנית, אך שני בריונים נוספים יצאו מבנטלי שחורה ונעו במהירות לכיוונינו, מי זו הבחורה הזו לעזאזל? אחד מבין השניים נראה לי מוכר, ראיתי אותו היום כמה פעמים, אך החלטתי שלא לעצור ולהתעניין בשלומו, לא נראה לי כמו איש שיחה ראוי.

לחשתי על אוזנה של הנערה, "אנחנו עוד נתראה", ופתחתי בריצת אמוק מזוגזגת אל עבר הסמטאות האפלות כשכדורים בקליבר תשעה מילימטר שורקים מעל ראשי. עוד ערב טיפוסי בבר הימאים האנגלי בא אל סיומו.

 להפתעתי הכלבה נשארה במקום שבה השארנו אותה. ביליתי את היומיים הבאים על סיפונה, מנסה לשמור על פרופיל נמוך. יותר מדי דברים לא הסתדרו לי. ארנסטו לא שב, האנשים שעקבו אחרינו, הבחורה מהפאב. ניצלתי את מירב הזמן למחשבות וסידור הקבינה האחורית. אולי פספסתי משהו, התחלתי לפקפק בהנחה הראשונית שלי- שג'יין נמצאת על האי.

היא יכולה להיות בכל מקום בעולם כרגע. כל הרעיון התבסס על משפט שהיא אמרה לי לפני נצח. ישבנו על החול הזהוב במפרץ, לגונת הטורקיז מנצנצת בזיקוקי זהב קטנים, שמש נעימה של אחר הצהריים מלטפת את גבינו. "כשהכול ילך לעזאזל, דניאל, כששוב תצטרך אותי, תדע איפה למצוא, אני אהיה פה". אני כל כך צריך אותך עכשיו ג'יין. אני יושב על החרטום, מביט אל האופק ומדמיין אותך עולה מן המים. בודד לי. שום דבר לא מרגיש אמיתי. את הדבר החי היחידי שביקר אי פעם בחיי. לפעמים אני מרגיש את מגע ידך בתוך ידי, כך, משום מקום, ואז אני קופא, צמרמורות נשלחות אל גופי. זה נמשך רק לרגע, אך אני מנסה למשוך אותו, רק עוד רגע, ועוד אחד, ואז הוא נעלם, ואת נעלמת מחיי.

עבר שבוע מאז שעגנו באי. יצאתי לחפש אותך, בחוף הפרטי שלנו, במסעדות שלנו, בגלריות לאומנות שכל כך אהבת ואני לעולם לא הבנתי, ותמיד חזרתי בידיים ריקות. אפילו לא רמז לנוכחותך.

הדבר היחידי שמחזיק אותי פה היא העובדה שאני עדיין מחכה לארנסטו ומקווה לראותכם עולים אל הסיפון, שלובים יד ביד. יש יותר אנשים באי ממה שחשבתי בתחילה, רובם כבר לא יוצאים החוצה. פחד מהפיראטים, מארגוני המאפיה שהשתלטו על האי ועל האיים הסמוכים והחשש מהקרינה משאירים את כולם צפונים בביתם.

רשתות הטלוויזיה משדרות משדרים ערוכים ומצונזרים, נראה כאילו כל תחנה לוקחת צד אחר במלחמה או שהטובים והרעים מחליפים צדדים במהירות הבזק. בכל מקרה הצבא היחידי שנראה שקיים באי הוא של המשמר האזרחי שלא לגמרי ברור על ידי מי הוא נשלט. אין לי ערכה לבדיקת איכות האוויר אולם נראה כי החשש של כולם מפני קרינה רדיו-אקטיבית הוא מוגזם ואפילו מכוון, מישהו לא רוצה שאנשים יסתובבו ברחובות. הרוח מגיעה מדרום וענני החול שיושבים מעל העיר כבר למעלה משבוע, מצביעים על כך שהיא נושבת ממרוקו ולא מיבשת אירופה, שם טוענים שנפלה הפצצה המלוכלכת.

 כך הם קוראים לה, פצצה מלוכלכת, כאילו פצצות סי ארבע, זרחן או מצרר הן נקיות. כך או כך, אני מסתובב בחוץ ללא חשש מקרינה, שולח מבט אחורה מדי פעם לוודא שהחברים של פרנקו לא צצים מאחורי גבי.

כל כך הרבה חול. כל בוקר אני מטאטא את סיפון היאכטה ובערב כבר מרגיש את הגרגירים המחוספסים בין אצבעות רגלי, טעמם על לשוני, שורפים בתוך עיני. חול, חול וחול… בוודאי! חול! שם התשובה, שם אני אמצא אותך.

 ישבנו על החול באותה שיחה על החוף, גם באותו יום לקחת בקבוק לזיכרון. החוש המיוחד שלך לטוות תכניות ארוכות טווח, תשומת הלב המדוקדקת לפרטים, שוב עשית את זה אהובתי.

ניגשתי אל האוסף שלך, מה את עוד מחביאה שם בין הגרגרים? פלמה דה-מאיורקה, עוד צלחת פטרי, הפעם היו אלה תרביות חיידקים שונות. על התווית היה רשום הפעם שם- "דאטורה".

ראשי כאב מרוב מאמץ, מנסה להיזכר היכן שמעתי את השם הזה בעבר. פסעתי הלוך ושוב, צועד במבנה של שמונה על מנת להפעיל את שתי ההמיספרות של המוח, אולי אחת מהם תיזכר במשהו שהשנייה שכחה. למה תמיד את חייבת לדבר בחידות? לא פלא שאף פעם לא הבנתי מה את רוצה באמת.

לאחר כשעה של שוטטות ושרבוטים אין סופיים של השם מלווה בחיצים שאולי יקשרו אותי לאחת החוויות שעברנו על האי נפתחה המגירה הנכונה. זה היה אחד מימי הגשם הנדירים על האי. מבול של טיפות בגודל יהלומים שטף את המדרונות בעת שטיפסנו עם הפז'ו הקטנה בשביל העקלקל אל ההרים. ניסינו להגיע לצדו הצפוני של האי, כמובן שבחרתי בדרך הנופית, הארוכה יותר. צחקת עלי במשך שעות על כך שביום היחידי שאני מתעקש לטייל ולראות את הנוף, ענן יורד מהשמיים וכל מה שאנחנו רואים הוא את מגבי המכונית נעים ימינה ושמאלה על השמשה הקדמית.

תפסנו מחסה באחד מהכפרים הציוריים לצידי הדרך, מתחממים לצד האח ונהנים מתבשיל ארנבת וכוס יין אדום מקומי. באחת ההפוגות, כאשר השמש הפציעה מבעד לענן, צץ לו מנזר אבן שעמד כמו מגדלור על שפת הצוק, טרסות ירוקות של גפנים ועצי זית למרגלותיו. שאלנו את בעל המסעדה לפשר אותו מנזר. הוא ענה שהוא שייך לאדם גדול, אדם מסוכן שכל תושבי הכפר יראים ממנו. הוא קרא לו "דאטורה".

ידעתי להיכן מועדות פני.

לפרק 10