כשיהיה מאוחר – פרק 5 (סיפור בהמשכים)

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן

פרק 5- הרמן

הוא היה אדם גבוה, מעל מטר ותשעים. רזה מאוד, מעט כפוף. כתפיו השמוטות שיוו לו מראה של אדם הנושא עול כבד. שיערו שחור וקצר מסורק לצד, פנים ארוכות, עיניים שחורות שקועות בחוריהן וסנטר מחודד. גוון עורו היה מה שהפתיע אותי ביותר, כה לבן, כל כך לא מתאים לאזור. איך הוא מצליח לשמור על צבע כזה בשמש הקופחת של מזרח הים התיכון? ולבושו, מעיל שכמייה שחור וארוך ומגפי ציד. בידו הימנית הוא החזיק מגבעת. אולי זה המחסור בשעות השינה, אבל יכולתי להישבע שראיתי משקף מונוקול מבצבץ מדש מעילו.

עשיתי כל שביכולתי על מנת להיראות רגוע. אבל כשלבסוף פנה אלי, לאחר שבחן אותי מכף רגל ועד ראש כבר הייתי על סף אבדן עשתונות. 

" דניאל אם אינני טועה, דוקטור דניאל רוסו?" 

המבטא נשמע מזרח אירופאי, גרמני אולי? נראה שהברנש נמצא רחוק מאוד מהבית, אבל לפי הנינוחות שבה התנהל והאופן שבה הסתכלו עליו השומרים, הוא האדם שיוכל לתת לי תשובות על כמה שאלות בוערות.

"שמי הרמן, דוקטור, אכפת לך אם אני אשב? לי ולך יש הרבה על מה לדבר".

הנהנתי בחיוב, עדיין מנסה לאסוף את עצמי ולקחת שליטה על המצב.

החדר היה נראה כמו מבואה של מלון בוטיק, או שחזור של בית יווני עתיק. חלל גדול ומואר. אכסדרות של עמודי שיש העומדים בשורה ונפתחים אל גן פנימי. פסיפס עם דמויות מיתולוגיות עיטר את רצפת החדר ובמרכז פסל מעט קיטשי של אטלס, מחזיק את העולם על כתפיו הרחבות. אני הייתי ישוב על ספת לבנה ונוחה וממולי שולחן קפה וכסא בודד. השומרים החמושים בכניסה היו הסימן היחידי לכך שאני נמצא כרגע בחקירה ולא באתר נופש מפנק.

הצבעתי אל עבר הכיסא, מסמן לשובי שיש לו רשות.

"לא אכפת לי כלל, תשב בבקשה, ואתה יכול לוותר על עניין הדוקטור, תקרא לי דני, אני כבר לא עוסק במקצוע ובטח שלא בתארים. תרצה תה? החבר'ה פה עושים תה נהדר, אתה חייב לנסות את תה התפוח".  ניסיתי להיות מצחיק. התה באמת היה נהדר, אבל הנסיון להיות קליל ולא רשמי, אפעס, לא נשמע אמין.

 "אני מקווה שאירחו אותך בכבוד הראוי דניאל.  אני מבין שזה נראה קצת מוגזם עם כל השומרים מסביב והחוקים הנוקשים, אבל זה הכרחי. אתה יודע איך אומרים, בזמנים נואשים…"

חייכתי חיוך מאולץ, מהסוג שג'יין היתה שונאת. לא היו הרבה דברים ששנאה יותר מחיוכים מזויפים. הצבעתי אל עבר פי, עם מבט שואל. עוד משהו שלמדתי מג'יין, הוא שמילים לא תמיד נחוצות על מנת לדבר.

"המבטא מגרמניה. לייפציג. יש לך בוודאי הרבה שאלות ובשביל זה אני כאן אדוני. זמננו דחוק לצערי, אולם אני מקווה שלאחר שיחתנו יתבהרו כמה דברים".

"גרמניה, כמובן", מלמלתי לעצמי. מתחרט בשנייה שהמילים יצאו מפי.

"הכול בבוא הזמן ידידי. אני מניח שראית את הקברים הפזורים על הצוקים מסביב. זה מכוון אתה יודע, שבחרנו למקם את המפקדה בקרבת הסמלים של תרבות מפוארת כמו הציוויליזציה הלייסיאנית. אחת הדמוקרטיות הראשונות בעולם. לפני שהייתה טורקיה, לפני שהייתה יוון, היו באזור שתי ציוויליזציות: במזרח חיו הלייסיאנים ומערבה הקריאנים".

שוב החזרתי במבט שואל. איך זה לעזאזל קשור לכל הטירוף שקורה כאן ועכשיו?

"זו רק דוגמא אדוני, כשאתה שואל מה עושה גרמני בדרום מערב טורקיה, אני שואל, מה זו טורקיה? הערכים שאנחנו מכירים כמדינה ומולדת הם אינם אלא פרי הדמיון שלנו. מיתוסים בעולם התפיסה המוגבל שלנו, דרך ללכד אותנו, לשלוט בנו כמו כבשים. כל כבשה בעדר שלה. עולם הערכים הזה הלך והתמוסס בעשרים השנים האחרונות. עם איחודה של אירופה, התפשטותם של קהילות ענק באינטרנט, המושג מולדת הלך ואיבד ממשמעותו. 

השיא היה קצת לאחר המשבר הכלכלי הגדול שבו נאלצו כמה מדינות לבקש את עזרתם של תאגידי ענק בתמיכה פיננסית. ברגע שאושר לתאגידים אלו להחזיק צבאות משלהם, הגיעה לקיצה הריבונות המדינית. כאשר הגיע משבר המים כבר היה מאוחר. לתאגידים היתה שליטה על מקורות המים, אנחנו שילמנו הרבה מאוד כסף ומי שלא היה ממון ברשותו, נאלץ לקבל סובסידיות מים מהממשלה. אלא שהממשלה נאלצה לקבל סובסידיות מהתאגידים. לריבונות הממשלתית כבר לא היתה משמעות, דמוקרטיה נעשתה מילה ללא תוכן.

"כן אני יודע מה קרה, הייתי שם".

"במקצועך אתה מיקרוביולוג, האם זה נכון דוקטור?"

שוב הנהנתי. מנסה להבין לאן הוא חותר. אין ספק שכל חיפוש באינטרנט יכול היה למצוא את המידע הזה. עוד לא זמן להיכנס לפאניקה.

"ברשותך עשינו תחקיר קצר על עברך. השנים שעשית בצבא מסווגות כמידע סודי ביותר אבל אני מבין שזה היה קשור בהישרדות בתנאי קיצון".

פני קפאו. הם יודעים עלי הרבה יותר מדי. מה שהם לא יודעים זה שהשארתי את העבר מאחורי מזמן, ואין לי שום כוונה לחזור אליו.

 "אני לא מתכוון לבקש ממך לשאת נשק כמובן, אבל העולם שונה עכשיו. אתה לא יכול לסמוך יותר על המדינה וצבא המדינה להגן עליך. קבוצות של אזרחים בכל העולם מתקבצות יחדיו, לחיות חיים משותפים בקהילות קטנות, להגן על עצמם. אנחנו בפתחו של עולם חדש שהולך ונוצר, ראשי המדינות לא מבחינים בכך ומנסים להיאחז בקרנות המזבח, נלחמים על טריטוריות בשם מדינות שכבר אין להם משמעות. מלחמות ללא תוכן. 

אתה יודע שבזמן שאנחנו מדברים, שכירי חרב של תאגידי המים נשלחים למקסיקו ולמרכז אמריקה? בקרוב הם ישיגו שליטה מלאה. איני מתכוון לשליטה כלכלית, כזו יש להם שנים רבות, מאז שכנעו את המנהיגים המושחתים למכור להם השליטה על מקורות המים. 

אני מדבר על שליטה פיזית, ממשית. אם הם ירצו הם יכולים לקרוא למדינה מקסיקוֹלה, לשנות את דגל הלאום ללבן ואדום ואף אחד לא יוכל להגיד כלום. האזרחים כולם תלויים במים שהם מספקים, הם יכולים לשלוט על המדינה מבלי לשלוח חייל אחד."

המצב גרוע יותר ממה שחשבתי, קיוויתי שהמלחמה ממוקדת באירופה והמזרח התיכון. כל מה שאני רוצה זה למצוא מקום אחד שקט בעולם המשוגע הזה.

 "אתה יודע היכן יש מקום שלא נלחמים בו?", שאלתי בתקווה. מודע לגמרי לילדותיות בשאלתי.

"לצערי ידידי, זו מלחמה שלא תוכל להתחמק ממנה, במוקדם או במאוחר היא תגיע לכל העולם. שנים מעטות לפני משבר המים הגדול עסקת במחקר פורץ דרך בתחום טיהור מים האין זה כך?"

"נכון, זו היתה שירת הברבור שלי בתחום המיקרוביולוגיה, כישלון מוחלט."

"לפי מה שהבנתי היית קרוב למצוא פיתרון להתפלת מים ללא שימוש באנרגיה, האין זה נכון?"

"זה היה הרעיון, אבל היינו רחוקים ממציאת פיתרון. היה חסר שם אלמנט בסיסי על מנת להפוך את הרעיון לפרקטי ברמה המבצעית, ישנן בקטריות שמסוגלות לבצע את ההמרה, ישנם צמחים המסוגלים לנצל מי מלח ולהפכן למים מתוקים, אבל משהו היה חסר. אני הייתי מוכן להודות בכישלון".

"היה לך שותף למחקר האין כך?"

"שותפה, ג'יין. היא בוטניקאית. היתה. היא … היא כנראה אינה בין החיים". אלוהים אני לא מאמין שהיא לא פה… ההכרה פתאום נפלה, כמו אגרוף לתוך המעיים. אני לא אראה אותה עוד לעולם. 

מה אני עושה לעזאזל? מה קורה פה? אני לא חושב שאני יכול לחיות בלעדיה, בלי ההערות המתחכמות שלה, בלי החיוך הכי אמיתי שפגשתי, העיניים החומות הגדולות שחודרות לי לנשמה.

"וג'יין, היא היתה מוכנה להודות בכישלון?"

"לא, היא לא היתה מהזן שמוכן להכיר בכישלונות" עניתי. זו אחת הסיבות העיקריות שנפרדנו. היא הפכה אובססיבית לגבי המחקר, היתה בטוחה שמחבלים לנו בניסויים, שחייב להיות פיתרון והוא ממש כל רגע יתגלה, רק שהרגע הזה לא הגיע.

"נשמעת בחורה מרתקת. מתי היתה הפעם האחרונה ששמעת ממנה?"

"לפני כמה חודשים, כשהיא עזבה אותי. היא עברה למעבדה במדבר, עדיין הייתה אובססיבית לגבי המחקר רק שנוספו לזה הזיות פרנואידיות. היתה בטוחה שעוקבים אחרינו, אחריה". רבנו הרבה בשנים האחרונות, היא הלכה ואבדה לי בין הידיים, כבר לא יכולתי להציל אותה. בגלל זה קניתי את הכלבה המשוגעת. זה המקום היחידי שהיא יכלה לדבר מבלי להסתכל מאחורי גבה. המקום היחידי שהביא לה שלווה, המקלט שלנו. 

"היא אמרה איפה המעבדה? דיברת איתה באותה תקופה?"

נענעתי בראשי לשלילה. למה כל  השאלות האלה? העצב השתלט עלי. חור שחור שבולע הכל מבפנים.

היא פשוט עזבה, לאחר עוד וויכוח טיפשי, קראתי לה משוגעת והצעתי לה לאשפז את עצמה במחלקה פסיכיאטרית. היא השתתקה, ארזה את הדברים ונעלמה. לא ניסיתי לעצור אותה, ידעתי שהרגע הזה יגיע… 

הרמן התפרץ למערבולת הרגשות שהייתי שרוי בה. מחזיק את כתפי. היה בזה משהו מעט מנחם. "ידידי, אני רק מנסה לעזור לך. התמזל מזלנו שיצא לנו להיפגש, חבל רק שבנסיבות כה מצערות, אבל אני מאמין שאנחנו נוכל להיעזר אחד בשני על מנת למצוא את מה שאנחנו מחפשים".

חייכתי חיוך עוד יותר מזויף מהקודם. חיוך אירוני. חיוך של אדם שהפסיד את הכל.

"אתה מאמין בגורל דניאל?"

"אני מדען, אני לא מאמין בשום דבר שלא מוכח אמפירית".

" כולנו מאמינים דניאל, גם אם לא נוכל להודות בכך. ברגעינו האחרונים כולנו משוועים למשהו אמיתי, גם כעס הוא רובד של אמונה, זה מה שעושה אותנו אנושיים".  

סבלנותי פקעה. אם אני כלוא, אני לפחות צריך לדעת את זה.

"תשמע חבר, הרמן נכון? אני עייף, רעב וכל מה שאני רוצה זה שקט ושלווה, אז בבקשה תיתן לי לנוח ואם אני לא שבוי פה אני אשמח לקבל את הסירה שלי בחזרה. שמעתי שיש פה מעיין מים מתוקים. יש לי הרבה דברים ביאכטה שיכולים להיות שימושיים. הבנתי שיש לכם מחסור בדגים, אני אשמח להחליף. אם במקרה יש לכם כמה גלונים של דיזל אני אהיה אסיר תודה".

"ואם אני אומר לך שיש לנו יסוד להאמין שג'יין עדיין בין החיים, אבל היא בסכנה?"

נפלתי חזרה אל הספה. מנסה להבין מה בדיוק שמעתי. כל העצב, התסכול והמרמור נגוזו בהרף.

" אתם יודעים שהיא בחיים? יצרתם איתה קשר באיזשהו אופן?"

"לא ידידי, אין לנו כוחות כאלו, אנחנו רק חבורה של אזרחים שמנסים להסתגל לעולם חדש"

"איפה היא??" סיננתי בלסת קפוצה, כמעט צועק. גופי רצה לקפוץ אל עבר הבחור הגרום, לחנוק אותו בזה הרגע עד שיגלה לי מה שהוא יודע. אך בזווית העין ראיתי את השומרים נדרכים. קרסתי חזרה לתוך הספה. לוקח נשימה עמוקה.

" אתה לא רק אזרח מודאג, הרמן."

"אני פה רק כדי להחדיר בחברים אמונה שזה אפשרי, שניתן לבנות עולם חדש, דמוקרטיה אמיתית. סוציאליזם אינו תהליך מנוגד לדמוקרטיה, הוא הפיתרון האמיתי, שיגאל אותנו מעול הקפיטליזם ומציפורני התאגידים".

התחלתי לקום מהספה, בוחן כל תנועה של השומרים בפתח הדלת. "בסדר, אני בטוח שאתה מאוד מאמין במה שאתה אומר, ואני בטוח שתהיה מוכן להרוג כל מי שאינו מאמין בצדקת דרכך. זה נשמע לי מוכר מה שאתה אומר, לנין נכון? או שזה היה סטאלין? רק תגיד לי איפה ג'יין ואני מבטיח שאני ארשם כחבר מן המניין במפלגה שלך".

"אתה טועה לגביי דניאל, עוד תיווכח בזה. אני לא פנאט עם תשוקה לשלטון. רק עוד בורג קטן במערכת שמנסה להחזיר את העולם למצבו הטבעי. קבוצות של אזרחים בכל העולם מבינים את זה עכשיו, קצת לפני שיהיה מאוחר מדי ומנסים להחזיר את הכוח לאדם הפשוט."

"ואני בטוח שיש עוד שליחים לבושים בבגדים מוזרים שמסתובבים עכשיו בכל העולם ומרביצים נאומים חוצבי להבות בדבר כוחו של האזרח הפשוט. אתם פשוט תאבי שררה, מחרחרי מלחמה כמו כולם ואני רוצה את הסירה שלי ואת ג'יין ולהעלם מכאן".

"באמת איבדת אמונה בטבע האדם דניאל? חבל. היינו יכולים להימנע משפיכות הדמים הזו אם היינו מתעוררים יותר מוקדם, כרגע כל מה שאנחנו רוצים זה לשרוד. אותי מעניין גורלם של אחרים."

"אתה לא יודע עלי כלום, אני הייתי שם בסדר? ניסיתי לעזור. אנשים לא מוכנים לקבל עזרה, הם רק רוצים שיגידו להם מה לעשות, רק לנקום. אני לא מוכן לקחת בזה חלק יותר, את ההרג אני אשאיר לפוליטיקאים".

"…וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר.   וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו, וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם; וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם.  

אתה יודע מה עלה בגורלו של יונה האין כך?"

"כן זרקו אותו לים ובלע אותו לוויתן, אתה רומז פה משהו?"

 "שוב אתה שופט בפזיזות ידידי, יונה ניסה לברוח מגורלו, אבל לפעמים הגורל תופס אותך בביצים כמו שאומרים".

"בסדר שכנעת אותי, אני חזיר אנוכי שדואג רק לעצמי, לא חידשת לי כלום. עכשיו האם תואיל בטובך לשחרר אותי מעול שיחתנו? כואב לי הראש".

"ג'יין נצפתה לאחרונה במצרים. אנחנו מאמינים שהיא עלתה על משהו גדול, תגלית שתוכל לשחרר אותנו מסובסידיות המים, אתה מבין מה זה אומר? זה ישחרר אותנו מהתלות בתאגידי המים, יפתח פתח לקרב הוגן על הצדק. לא רק אנחנו מחפשים אותה אתה יודע. להרבה גורמים יש אינטרסים שהיא לא תגיע ליעדה. אנחנו מבקשים ממך, דניאל, לעזור לנו למצוא אותה, לתת לה הזדמנות למסור את המתנה שלה לעולם, המתנה שלכם".

חייכתי. הפעם חיוך אמיתי. היא תמיד אמרה שאין דבר כזה פרנואיד, רק אחד שיודע יותר מדי.

**************************

לפרק 6