כשיהיה מאוחר – פרק 6 (סיפור בהמשכים)

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן

פרק 6- יוצאים לדרך

לאחר השיחה הייתי נסער מכדי לחשוב בהגיון. חזרתי לסירה להתארגן ליציאה. היה לי ברור שאני לא נשאר כאן, אבל ארנסט ביקש ממני להמתין 24 שעות. בשלב הזה אין לי ברירה אלא לשתף פעולה. ארנסט פגש אותי על הרציף ונראה כאילו חזר מקרב. לא שאלתי שאלות, רק רמזתי לו שהוא זקוק למקלחת. בינתיים גמרתי אומר לעבור על כל הציוד, יש להתכונן להפלגה ארוכה ולוודא שלא נלקח שום דבר בהיעדרי.

חמימות נעימה התפשטה בקרבי כאשר עליתי לראשונה מזה זמן מה בחזרה על הכלבה. פסעתי בזהירות לאורך הסיפון, מלטף את מעקה הבטיחות, בוחן את מיקום המנור. הם אפילו הסתכלו בתוך המפרש, עקבות שחורות של סוליות מגפי ציד מטמאות את סיפון עץ הטיק הבורמזי שתמיד דאגתי לשמרו נקי באופן אובססיבי מעט.

 הוא היה כאן, מה היה להרמן לחפש לי בבית? יש לו את הבריונים שלו שעושים בשבילו את העבודות השחורות, מדוע הוא הרגיש את הצורך לעלות לכאן בעצמו. זה לא נראה כמו בדיקה שגרתית. כשירדתי למטה חששותיי התממשו. הכול היה מסודר. הבלגן בקבינת הירכתיים השמאלית היה מאורגן מדי. ערמות המסמכים, חלקי החילוף והגרביים הישנות היו מונחות בדיוק היכן שהיו כשירדתי מהכלבה. הרי הזהירו אותי שעומדים לבצע חיפוש, אז מדוע לטרוח להחזיר את הכול למקומו. הם מנסים להסתיר מה חיפשו.

גם אם הם לקחו משהו האמת המרה היא שאין לי אפשרות לדעת מהו. כבר שנה שאני אומר לעצמי שאני חייב לבצע בדיקת ציוד ביאכטה. אסור לי להיכנס לפרנויות מיותרות, אין זה משנה מה הרמן וחבורתו זוממים, הם עוזרים לי כרגע. אם וכאשר נאלץ להתמודד עם השיגעונות שלהם נעשה זאת במועד אחר.

בבוקר המחרת, נקבעה לי פגישה נוספת עם הפילוסוף. כך ארנסט קורא לו. מתברר שהגיעו חומרים מודיעיניים מבסיס שכירי החרב של וואוליה ששפכו אור חדש על פעילות התאגיד באזור. על פי התכתבויות עם הצי הלוחם בים ומפקדות היבשה נראה כי אין לתאגיד כוונה להתרחבות צבאית ושליטה פיזית בשטח. התמקדות הפעילות הצבאית מתבססת על כיבוש נקודתי של מקורות המים הטבעיים הבודדים שנשארו באגן הלבנטיני, התבצרות במפעלי טיהור המים ומתקני ההתפלה ובפתיחת ציר לוגיסטי שיאפשר אספקת מים להתיישבויות המקומיות.

הרמן טען כי לתאגידים ולמדינות, או מה שנשאר מהן, יש אינטרס משותף להחזרת המצב כשהיה עם שינויים מבניים קלים. אחרי הכול מדינות לא יתקיימו ללא התאגידים והתאגידים לא יתקיימו ללא המדינות, לפחות לא כרגע. ראשית עליהם להתבסס כאוטוריטה שלטונית. התאגידים רוצים שליטה על כיסם ורכושם של האנשים והמדינות מחפשות שליטה בנפשם וגופם, ניתן לנצל את המלחמה האחרונה על מנת ששני הצדדים יהיו מרוצים.

הוא היה מודאג בעיקר משני דברים: ראשית, נדמה כי המצב עומד לחזור לקדמותו מבלי לשנות את המצב המהותי; בני האדם יישארו עבדים לכיסם ולמערכת הבנקאית. הרי הוא קיווה לנצל את הכאוס השורר על מנת לשחרר את האנושות מכבלי הכסף והשררה. הוא עדיין מאמין שזה יקרה, הוא רק צריך עוד זמן, עוד קצת מלחמה וכאוס. עד שנמצא את ג'יין, נשחרר את התלות באספקת המים ואז יותר ויותר אנשים יצטרפו למהפכה. הוא יציע להם חופש. שנית, מכיוון שמקור המים המרכזי באזור נמצא כאן במפרץ, עליהם להתכונן לקרב עקוב מדם.

למען האמת הוא נשמע לי כאחוז שיגעון. כמו לבושי השחורים שהיו הולכים ברכבות בתחילת משבר המים ומודיעים כי המשיח כבר כאן והוא ישחרר אותנו, אם רק נסכים להיות עבדים למלכות שמים. מאז ומתמיד לא בטחתי באנשים שמציעים לי חופש. ג'יין תמיד הייתה אומרת שחופש אמיתי לא מקבלים, חופש לוקחים.

אני כבר מזמן לא האמנתי שחופש אמיתי קיים, היה זה מבחינתי מושג חמקמק כמו אהבה. אבל כעת, הבנתי. העולם יכול להתנפץ למיליארדי רסיסים, השמים יפלו, האדמה תרום, להבות הגיהינום יעלו ויכסו את הארץ, אני אמצא אותה… ג'יין. לפתע קיבלתי משמעות לחיי, הרגשתי את הכבלים מתמסמסים, נושרים מעלי כנחש המשיל את עורו. הייתי קל יותר, ערני, חד. כעת יכולתי להבין את הרמן ואת השיגעון שלו, יכולתי להבין את האנשים שעשו את המעשים הטובים ביותר ואת האנשים שביצעו את המעשים הנוראים ביותר. אש בערה בחזי, אני חייב למצוא את ג'יין, להגיד לה כמה אני אוהב אותה. לנשק אותה רק פעם אחת לפני שאמות.

למרבה השמחה נראה כי הם עדיין לא תפסו את ג'יין, אולם הם מתחקים אחר עקבותיה במהירות. בעולם של היום זה רק עניין של זמן. נודע לנו שהיא עזבה את מצרים, עלתה על ספינת משא שיועדה להגיע לארצות הברית של אמריקה.

התאגיד שלח כמה ספינות פירטים שיתקפו את הספינה. הם תקפו בג'יברלטר, אך לא מצאו דבר. ג'יין לא היתה על הסיפון. על פי התחקורים שנעשו היא ירדה בקליארי, סרדיניה. זה לא משאיר לנו זמן רב. עלינו להגיע לחלקו המערבי של הים התיכון והדרך היחידה לעשות זאת מבלי לעבור דרך גבולות וצבאות היבשה היא לקחת את סיכון הטביעה. עליי להכין את הכלבה לצייד.

להם יש את הטכנולוגיה והכוח הצבאי, לי יש דייג זקן וכלבה משוגעת. אני אוהב את הסיכויים שלי.

המתנתי שהפילוסוף יסיים את משנתו, מתאפק שלא להעיר הערה מתחכמת. עלינו להתכונן ליציאה במהירות האפשרית, אנחנו זקוקים לעזרתם, בינתיים נשחק את המשחק בקבוצה שלהם. ארנסט יעזור לי, הוא מכיר את דרכי הים טוב ממני, הוא יוכל להוביל אותנו לים הפתוח. בנוסף למדתי לחבב את הזקן, קצת משוגע אבל עם כוונות טובות. הרמן מבטיח לי שהם יספקו לנו מים ודלק שייקחו אותנו לסרדיניה. אנחנו לא מפליגים לסרדיניה אולם עובדה זו שמרתי לעצמי, יש קלפים שצריך לשמור קרוב לחזה.

למחרת יצאנו לדרך, לא לפני שארנסט החליט ללכת לגלב, פינוק אחרון לפני שיוצאים לים. שם ידענו שנינו, לא נוכל לצפות למותרות. ידיו של הגלב היו חזקות אולם עם זאת רכות בדיוק במידה הנכונה, עם ניחוח תמידי של אפטרשייב. הוא החל מעיסוי הקרקפת בזמן שלקוחותיו עצמו עיניהם, הפקירו את ראשם וצווארם לאדם הקטן עם השפם הגדול. תלאות היום פרחו מזיכרונם בעת שהעביר אצבעותיו בשערותיהם, לוחץ בדיוק רב שמוציא גרגור של חתול מפונק מגרונם. משם היה עובר לסדרת סטירות ולטיפות להזרמת הדם לעור הפנים, מכין אותם למשחה שאותה מרח בתנועות סיבוביות מלאות ביטחון באמצעות מברשת גילוח ישנה. היה צורך לבטוח בגלב הוותיק מכיוון שתערו החדה עברה על גרונותיהם בעת שחשפו בפניו את אבי העורקים. אך ידו תמיד היתה יציבה. לבסוף, להשלמת הטיפול המסור, היה טובל מקלות של צמר גפן באלכוהול ומלהטט בלפיד האש, טופח קלות באוזניהם, אפם וכל מקום ששערות לא רצויות העזו להציץ. כל זאת עשה מבלי לשרוף ללקוח בודד את הגבות. מלבד אחד, הוא סיפר לי, אבל הגיע לו.   

היה מוזר לראות את ארנסט חוזר, פני הירח שלו נקיות מזקנו הלבן. רואים שהוא היה גבר נאה בזמנו, לעזאזל, הוא גבר נאה גם כעת. לסתו החזקה ואפו הנשרי מתואמים סימטרית עם עיני הנץ והמבט הקלינט איסטוודי שהיה נוהג לנעוץ כאילו היה אקדוחן במערב הפרוע.  רק מחכה לדו קרב כדי לשלוף את החיוך ממיס הקרחונים שמתפרץ ממנו ללא אזהרה.

קשה לי לקרוא אותו במרבית הזמן, אני לא יודע מתי יפרצו מפיו קללות שלא ברא השטן, מתי הוא מתלוצץ, מתי דיבורו יהפוך לקר ושקול- מאיים קמעה. יווני אמיתי, פיניאטה של רגשות באדם אחד.

 בדרך כלל אני מוצא את הכפתורים של האנשים הקרובים אליי במהירות, ג'יין יכולה להעיד שזו אחת ממגרעותיי הגדולות. אולם אצל ארנסט אני לא יודע על איזה כפתור לחצתי ומי יעמוד מולי באותו רגע. הדבר היחידי שאני יודע זה שבעולם משוגע אני אצטרך בני ברית, וארנסט הוא הדבר הקרוב ביותר לחבר שיש לי.  .

שיירת אספקת המים והדלק הגיעה כלאחר כבוד ומר הרמן בכבודו ובעצמו עמד בראשה. לבוש בבגדים עממיים יותר, ג'ינס צמוד וחולצת פולו בעלת שרוולים ארוכים, כובע רחב שוליים מגן על עורו הצחור.

 ניתן בקלות היה לטעות ולחשוב שאישה מאוד דומה להרמן עומדת בפנינו. כשראה את מבטינו המשתוממים חייך בהתנצלות. "כן, אני יודע, אין לזה אותו אפקט דרמטי, אבל הם יודעים מי אני. אתם יוצאים למשימה שלכם, ולנו ישנן משימות רבות משלנו. אני מקווה שמצאת את היאכטה ראויה. ניסינו להחזיר הכול למקומו אתה מבין, היה עלינו לחפש מכשירי האזנה וריגול, התאגידים יעשו הרבה בשביל להיכנס לכאן. אף פעם אי אפשר להיות יותר מדי זהירים".

 הנהנתי בראשי בהבנה. "תודה לכם על הכנסת האורחים, ועכשיו ברשותכם, שחררו את חבלי החרטום והירכתיים ונצא לדרכנו".

ארנסט ליטף את זקנו הדמיוני בעת שיצאנו ממתחם שנים עשר האיים, עוברים בחשש מבעד לתעלה הצרה. תוהים מה יקרה למקום שהשארנו מאחור, מה צופן לנו העתיד. "אחח, הים הפתוח, התגעגעתי אלייך נוכלת זקנה".

היינו רק שלושתנו אל מול הגלים הכבירים, נראה כי הרוח לא שככה מאז כניסתנו האחרונה למפרץ. הגלים גבהו יותר ויותר, שולחים רסיסי קצף מלוח בעת שהכלבה מרימה את אפה אל פסגתם. שעות ארוכות נלחמנו אל מול זעמו של נפטון.  הכלבה חישבה להישבר כמה וכמה פעמים אך בכל פעם שחרטומה עמד להתחפר בעוצמה בעת שירדנו מפסגת גל אחר אל תוך לועו של הבא אחריו, הסטה קלה של ההגה וכבר אנחנו מטפסים אל פסגתו ומתכוננים לירידה הבאה. הגלים המשיכו להכות בעוצמה, נשברים אל תוך הסיפון, מציפים את הקוקפיט, שוטפים את עינינו ברסיסי המלח השורפים את אישונינו כמחטים חדות. היינו ספוגים לגמרי, מנסים להישאר ערניים, גופינו תשוש ממאמץ אחיזת ההגה.

 צמרמורות קור חדות חלפו במורד גבי כאשר נזכרתי בדבריו של הרמן על יונה, חיכיתי לראות את הלווייתן עולה מן המצולות ובולע אותי. אך ידעתי שזה לא אפשרי. אני, בניגוד ליונה, כבר לא בורח. אני בצד הרודף כעת, אם הים ירשה לי.

מאמצים כבירים עשינו על מנת להישאר על הסיפון, קשורים ברתמות ההצלה ומקבעים את רגלינו וידינו בכל דבר יציב. כל מה שעלינו לעשות הוא לעבור את רודוס ומשם נשנה כיוון והגלים כבר לא ישברו ישירות אל החרטום, יתנו לנו לנשום ברווחה כאשר נשתה את כוס התה שלאחר המאבק.

 אך ראשית היה עלינו להתמודד עם עוד כמה שעות של רכבת השדים שנפטון סיפק לנו ברוב הודו, כאילו צוחק על תכניתנו למצוא את ג'יין, לנצח את התאגיד. קודם עלינו לשרוד את החלק שממנו שכחנו לפחד.

 לפתע הרמן אוחז בזרועי בכוח. "ילד, תראה שם, משמאל לחרטום". אורות של אדום וירוק שעטו לעברנו מבעד לחשיכה, נראה כאילו הם מכוונים ישירות אלינו. "יכול להיות שהם עלו עלינו ורודפים אחרינו במזג אוויר שכזה?"

"אין סיכוי ילד, אתה לא כזה חשוב".

האורות התקרבו יותר ויותר, גוף האנייה התגלה במלוא הדרו. היתה זו אניית מלחמה, קשה לדעת בחושך לצבאו של מי היא השתייכה אולם היא היתה גדולה פי עשרה מהסירה הקטנה שלנו והמשיכה בקו ישיר במסלול התנגשות מדויק אלינו.

"הגה חזק לימין", צעק ארנסט בבעתה. סובבתי אותו בכל כוחי, משעין את כל גופי על מנת להחזיק את ההגה בצד הנכון. הכלבה שברה מעט ימינה אך נטתה על צידה בתנועה חדה. ארנסט נזרק מהקוקפיט על הסיפון, מחליק על מעקה הבטיחות, נעצר מעל קו המים כאשר חבל החיים שהיה מחובר לרתמה שאותה לבש נמתח עד קצותיו. רגליו נחבטות במעקה, שוברות את אחד משלבי העץ. הוא זחל חזרה לכיווני, משכתי אותו עם ידי הימנית הפנויה ועזרתי לו לגרור את עצמו חזרה לקוקפיט, למקום מבטחים.

 "היי, זקן, תשים לב איפה אתה עומד". צעקתי לו בהתגרות. הוא הסתכל עליי במבט מאיים, אוחז ברגליו הדואבות ורוטן לעצמו על כך שלצעירים של היום אין מושג איך לאחוז בהגה. אולם היו לנו בעיות חמורות יותר לדאוג להן.

ספינת המלחמה שעטה לעברנו במהירות. כעת ניתן היה לזהות פרטים, ראינו את מכונות הירייה מאיימות ארבעה קומות מעלינו מבעד לסיפון האנייה. גלשנו ימינה בחדות, משנים את כיוון ההתקדמות ברגע האחרון, ספינת המלחמה עברה מטרים ספורים מאחורי הירכתיים, שוטפת אותנו בגלי ענק כאשר הסתובבה ללא שליטה ונזרקה מהגלים אל שברי הסלעים שלמרגלות הצוק הגעשי. הספקנו לראות אותה נוטה על צידה ונחצית לשניים כאשר הכתה בעוצמה בשרטון.

הבטנו אחד בשני במבטים שואלים.

 "אנחנו לא יכולים לעזור להם", אמר הזקן, "בוא נחזור לקורס ההתקדמות המקורי". "אני יודע שאתה צודק", עניתי, "אנחנו רק נסכן את עצמנו אם נתקרב לשם, בוא רק נעשה סיבוב קטן, אולי יש ניצולים שנוכל לעזור להם". "זה לא רעיון טוב", השיב באיפוק, "יש לנו משימה חשובה יותר שיכולה להציל חיים רבים יותר".

 "נטיל מטבע", זו היתה ההחלטה ההגיונית היחידה שעלתה בראשי, "עץ- ממשיכים, פלי- מסתובבים".  הסתובבנו אל עבר הספינה, מקווים בליבנו שעשינו את ההחלטה הנכונה.

************************

לפרק 7