חמישה (ועוד אחד) שלא נכנסו לארץ המובטחת

זה אמור לקרות הלילה. ניצחון של גולדן סטייט על אוקלהומה, אם וכאשר, יקנה ללוחמים באופן סופי את הכרטיס לפליאוף. בכך, כמובן, אין שום דבר חדש. אולי חוץ מדבר אחד – אחרי 10 עונות ובדיוק 555 משחקים בליגה הטובה בעולם, דמרקוס קאזינס סוף כל-סוף יקבל את ההזדמנות שלו לשחק בפליאוף.

בספורט טרגדיות קורות בהמוניהן. יש את אלו שפציעה קוטעת את הקריירה שלהם, יש את אלו שלא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם ויש, כמובן, את אלו שלא מצליחים להשיג את מה שרבים אחרים השיגו. תארים למשל – ההיסטוריה של הNBA מלאה בשמות גדולים שלא הצליחו לזכות בטבעת הנכספת  – קרל מלון וג'ון סטוקטון, אלג'ין ביילור, צ'רלס בארקלי, רג'י מילר, פטריק יואינג, ארטיס גילמור, פיט מארביץ',  ג'ורג' גרווין, סטיב נאש ובימינו כריס פול, ראסל ווסטברוק, כרמלו אנת'וני ורבים אחרים. אך לא עליהם באנו לדבר כי אליפות היא בכל זאת חלום שלא כל אחד וכה להגשים. בטור הזה נעסוק בשחקנים אשר שיחקו במשך שנים בNBA ולא זכו להגשים משאלה אחת פשוטה למילוי, נגישה ונפוצה – לשחק בפליאוף.

אינני מומחה גדול בהסתברות אבל סטטיסטית יותר ממחצית הקבוצות בNBA נכנסות בשערי הפוסט סיזן – מה שאומר ששחקן ממוצע ששיחק ב-8 עונות (זה המינימום שנבדק בשביל ליצור את הרשימה) ייזכה להופיע בפלייאוף לפחות פעמיים, אם לא יותר. השחקנים שברשימה זאת, לעומת זאת, על אף קריירה מלאה במשחקים בטופ הכדורסל של העולם לא זכו לשחק ולו במשחק פלייאוף אחד. וזה רבותיי, מתסכל, כי במקום פסוט סיזן מקבלים פוסט טראומה. אז הנה הם לפניכם, חמישה שלא זכו להגיע לפלייאוף ועוד אחד (בשביל הציונות…):

[ואם כבר תהיתם: ישנה רשימה די גדולה של שחקנים שלא הפסידו פלייאוף באף אחת מהעונות בהן שיחקו בNBA. הבולטים בהם כמו שאתם בוודאי יכולים לנחש: טים דאנקן, ג'ון סטוקטון וקרל מלון (19 עונות), טוני פרקר (17 עונות, ייעצר השנה?), מאנו ג'ינובילי ורוברט הורי (16 עונות) ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור (14 עונות), ווילט צ'מברליין, ביל ראסל, מג'יק ג'ונסון וקווין מקהייל  (13 עונות), אל הורפורד (11 עונות)].

מייקל ג'ורדן לא פיספס עונת פלייאוף עם הבולס אבל הרפתקה מיותרת עם הוויזארדס בשלהי הקריירה הרסה לו את הרצף. שאקיל החמיץ את הפלייאוף בעונתו השנייה בפיניקס, האקים פיספס את עונת 91/92 עם יוסטון, דיויד רובינסון פיספס את עונת 96/97 עם הספרס ולארי בירד היה פצוע בפלייאוף של 88/9 מה שגרם לו לא להיות חלק מהרשימה הזו).

1. טום ואן ארסדייל (929 משחקים)

טום ואן ארסדייל היה גארד-פורוורד ששיחק בליגה במשך 12 עונות בין השנים 1965 ל-1977. ואן ארסדייל, שנבחר ע"י דטרויט פיסטונס בסיבוב השני של דראפט 1965,  יחד עם שחקנים גדולים כמו ביל ברדלי, גיל גודריץ', ריק בארי, ג'רי סלואן, בילי קוניגהאם וגם  טל ברודי, ייזכר בזכות זה שהיה אחד מהתאומים ואן ארסדייל (טום ודיק) שהיו זוג התאומים הראשון ששיחק בליגה הטובה בעולם, בזכות 3 הופעות באולסטאר של הNBA וגם בזכות העובדה שהוא השחקן עם הכי הרבה משחקי ליגה, 929  אם נדייק שמעולם לא דרך בפלייאוף.

ואן ארסדייל היה שחקן  בהחלט מוכשר. את הקריירה הוא סיים עם ממוצע נקודות של 15.3 למשחק ו4.2 ריבאונדים כאשר בשיאו הגיע ל22.9 נקודות למשחק בעונת 1970-1. עם זאת, הקבוצות בהן הוא שיחק תמיד נימנו על נמושות הליגה. הוא התחיל את הקריירה בדטרויט פיסטונס בעונת 1965-6. הליגה מנתה אז 9 קבוצות בלבד כאשר 6 מתוכן הגיעו לפליאוף (ששוחק אז עם סיבוב מוקדם בין המתחרות 3-6). סטטיסטית זה אומר סיכוי של שני שליש להגיע לפוסט סיזן.  דטרויט הייתה הקבוצה הגרועה בליגה וסיימה עם מאזן עלוב של 58-22.  טום ואן ארסדייל, כמו גם אחיו דיק, נבחר לחמישיה הראשונה של הרוקי'ס בסוף העונה, מה שכאמור לא עזר לקבוצתו. בעונה הבאה הצטרפה לNBA שיקאגו בולס והפלייאוף גדל ל8 קבוצות (מתוך 10 – סיכוי של 80%). זה כמובן לא עזר לואן ארסדייל ודטרויט שסיימו עם מאסן משופר של 30-51, מאזן שלמרות שכבר לא היה הגרוע בליגה, לא הספיק לפלייאוף.

הליגה שוב התנפחה בתחילת העונה הבאה (1967-8) ל-12 קבוצות עם הצטרפותן של סן דייגו רוקטס וסיאטל סופרסוניקס. ואן ארסדייל התחיל את העונה בצליעה ולאחר 50 משחקים עם ממוצע של 6.6 נקודות למשחק החליטו בדטרויט להעבירו לסיסינטי רויאלס (היום: סקרמנטו קינגס). בסינסינטי עלו ממוצעיו של ואן ארסדייל ל10.4 נקודות, אבל בעוד דטרויט פיטונס הצליחה להעפיל לפלייאוף באותה עונה, סינסינטי סיימה במקום ה-9 בליגה והחמיצה את ההזדמנות. ואן ארסדייל הפך להיות נאחס באופן רשמי. גם בעונה הבאה, הפך ואן ארסדייל יחד עם אוסקר רוברטסון הגדול וג'ון לוקאס להיות הכוכב של הסינסנטי רויאלס (19.4 נק' למשחק) אבל מאזן חצוי של 41-41 שוב לא הספיק לרויאלס להעפיל לפלייאוף במזרח שהיה חזק מאוד אז עם קבוצות כמו הבולטס, הסבנטי-סיקסרס, הניקס והסלטיקס. הצטרפותו של בוב קוזי כמאמן-שחקן בעונת 1969-70 ובשתי העונות הבאות כמאמן, לא תרמה למאזן של סינסינטי  במאום ומאזנה הגיע ל52-30 בעונה האחרונה של המועדון באוהיו. ואן ארסדיל, שכבר הפך להיות שחקן ותיק, טרם זכה לראות משחק פלייאוף ב7 עונותיו בליגה, לא סייעה העובדה שהליגה התרחבה ל-17 קבוצות בינתיים, מה שהנמיך את הסיכויים. סינסינטי התמקמה מחדש בקנזס סיטי ואומהה בעונת 1972-3 ולאחר 49 משחקים היה ברור שהעונה של הקבוצה שעתה נקראה קינגס לא עומדת בקריטריון של "משנה מקום – משנה מזל". ואן ארסדייל נשלח בטרייד לפילדלפיה 76', שם בילה את 30 המשחקים  האחרונים של הליגה. ולמי שלא יודע – פילדלפיה של העונה ההיא הייתה הקבוצה הגרועה בליגה אי-פעם (בעונה של 82 משחקים) וסיימה את העונה במאזן של 9 ניצחונות ו-73 הפסדים. מזל לא היה הצד החזק של ואן ארסדייל.

גם בעונת 1973-4 הייתה פילדלפיה הקבוצה הגרועה בליגה וזאת אף על פי שכמעט ושילשה את מאזן ניצחונותיה (57-25 בסוף העונה). בעונה העוקבת נשלח ואן ארסדייל בטרייד לקבוצה החלשה של אטלנטה הוקס, לאחר 9 משחקים, וחרף העובדה שהצטיין בשורותיה עם 18.9 נק' למשחק, הקבוצה החמיצה את הפלייאוף שעתה היה נחלה של 10 קבוצות מתוך 18 (עם הצטרפותה של הניו אורלינס ג'אז). ואן ארסדייל המשך לעונתו ה-11 בליגה בשורות אטלנטה אבל המאזן של הקבוצה רק התדרדר, עמד על 53-29 והיה המאזן הגרוע ביותר בצד המזרחי של הליגה. בעונתו האחרונה התאחד טום ואן ארסדייל עם אחיו דיק (שחווה כבר 4 עונות פלייאוף בקריירה בניו יורק ניקס ובפיניקס) בפיניקס סאנס, אבל בליגה בת 22 קבוצות (הליגה אוחדה עם הABA ודנבר, סן אנטוניו, ניו יורק נטס ואינדיאנה הצטרפו) ורק 12 מקומות בפלייאוף לא היה לו סיכוי… הסאנס, שהיו קבוצת פליאוף בעונה הקודמת, סיימו עונה עם מאזן גרוע של -48-34 וואן ארסדייל פרש  לאחר שהבין שהוא לא יותר משחקן משלים בה ועונה לאחר מכן, הסאנס התחילו ברצף של 8 עונות בהן הן לא נעדרו מהפלייאוף אף לא פעם אחת… גורל קוראים לזה.

2. אוטו מור (682 משחקים)

אוטו מור נבחר במקום השישי בדראפט של 1968, ע"י דטרויט פיסטונס. הוא שיחק כגבוה במשך 9 עונות NBA והעמיד ממוצעים של 8.2 בנקודות ובריבאונדים. מור עבר במהלך הקריירה בין 6 קבוצות – דטרויט (ב-2 קדנציות), פיניקס, יוסטון, קנזס סיטי/אומהה וניו אורלינס ג'אז וכל אחת מהן איתו או בלעדיו, לא הצליחה להעפיל לפלייאוף. בניגוד למוזכרים כאן קודם, מור היה שותף  לעונות עם מאזן חיובי: בעונת 1970-1 בדטרויט (37-45) , מאזן שלצערו  הספיק רק למקום 6 במערב (דטרויט הייתה מערבית באותן שנים) ובעונת 1971-2 בפיניקס (מאזן מצוין של 33-49 שבעידן של 8 קבוצות מתוך 17 בפלייאוף פשוט לא הספיק). בגיל 30 פרש מור ממשחק פעיל לאחר שלא קיבל חוזה באף קבוצה. חוסר מזל, כבר אמרנו…

3. נייט וויליאמס (642 משחקים)

כרגיל, אותו סיפור, 8 עונות בNBA בשנות ה-70', קבוצות שאין כל-כך הרבה מה לספר עליהן, וגארד חביב שתרם 12.0 נקודות למשחק בקריירה מה שלא עזר לו להגיע לפוסט סיזן ולו לפעם אחת. כמה נתונים שכן מעניין לספר על וויליאמס: 1) הוא נבחר בדראפט מיוחד שנועד בשביל שחקנים שלא יכלו לחכת לסיום הקולג' בגלל בעיות פיננסיות (Hardship draft, דראפט המצוקה). 2) הקבוצה בה התחיל את עונת 1974-5, קנזס סיטי/אומהה קינגס  (שוב הם…) דווקא כן הגיעה לפלייאוף בעונה ההיא, אבל וויליאמס הועבר בטרייד אחרי 50 משחקים לניו אורלינס ג'אז (שוב הם…). 3) באותה עונה שיחק וויליאמס 85 משחקים, אף אחד מהם לא בפלייאוף, כתוצאה מהטרייד ולוחות זמנים שאיפשרו זאת (השיא בקטגוריה שייך לוולט בלאמי ששיחק 88 משחקי עונה רגילה בעונת 1968-9 בניו יורק).

הוא שיחק סה"כ ב-3 קבוצות סינסינטי/קנזס סיטי/אומהה קינגס/רויאלס, ניו אורלינס ג'אז וגולדן סטייט ווריורס. פלייאוף? נאדה.

4. סבסטיאן טלפייר (564 משחקים)

סבסטיאן טלפייר, שם שרבים מכירים, בעיקר בגלל אישיות בעייתית וקרבה משפחתית לסטפן מארברי (מן הסתם, יש קשר בין הדברים), נבחר ע"י פורטלנד בבחירה מספר 13 של דראפט של 2004. טלפייר, רכז נמוך קומה, הגיע לקבוצה שהציגה מאזן חצוי בעונת 2003-4 והייתה רוויה בשחקנים מוכשרים, אך נוטים לפציעות ומועדים לעצבים כמו זאק רנדולף, דיימון סטודמאייר, ניק ואן אקסל, שריף עבדור-רחים , טרוויס אאוטלו ודריוס מיילס (שגם הוא לא הגיע מעולם לפלייאוף ב8 עונותיו, אבל לא בא לי לדבר עליו). טלפייר בן ה-19 התחיל את הקריירה בצורה טובה כשקלע 6.8 נקודות וחילק 3.3 אסיסטים בכמעט 20 דקות בממוצע למשחק. פורטלנד, התחילה את העונה בצורה חלשה ובאמצע פברואר מצאה את עצמה עם מאזן 32-22. המאמן קוון פריצ'רד, בחיפושיו אחר שינוי, העלה את טלפייר לחמישיה ופורטלנד המשיכה להתרסקות כללית ול23 הפסדים ב28 משחקים בדרך למאזן של 55-27, הגרוע ביותר שלה זה שלושה עשורים. את העונה הבאה התחיל טלפייר כרכז הפותח, תחת המאמן החדש נייט מקמילן אבל פורטלנד התרסקה למאזן הגרוע ביותר בליגה 61-21 (יותר גרוע מהניקס של הימים ההם…). בתחילת עונתו השלישית בליגה הועבר טלפייר בטרייד שלא עניין אף אחד לבוסטון יחד עם תיאו רטליף תמורת חבורה של שחקנים לא יוצלחים (דן דיקאו, ריף לה פרנץ ורנדי פוי) גם בקבוצתו החדשה לא רווה טלפייר נחת ולמרות שהקבוצה לא הייתה הגרועה בליגה (רק הגרועה במזרח…) טלפייר שוב גילה ש-24 נצחונות בעונה לא מספיקים לכלום.

בעונתו הרביעית בליגה (2007-8), בוסטון כבר הפכה להיות מושבתם של שלושת הגדולים גארנט, פירס ואלן, אבל טלפייר כבר מצא את עצמו במינסוטה בעסקה שהביא את הביג טיקט לסלטיקס. אחרי שתי עונות במינסוטה, עם מממוצע דקות (באזור ה-30 למשחק) ונקודות (באזור ה9.5 למשחק) מהגבוהים בקריירה שלו וקבוצה מהגרועות בליגה (כרגיל בשביל טלפייר) הוא הועבר לקליפרס (יחד עם מרק מדסן, קרייג סמית' ואנחת רווחה תמורת קוונטין ריצ'רדסון ). הקליפרס של אז, בכיכובם של ברון דיוויס, אריק גורדון וכריס קיימן, כמובן שלא עשו עם העונה שלהם שום דבר מיוחד אבל טלפייר כבר לא היה חלק מזה שכן בפברואר הוא הועבר כחלק מערימת שחקנים לקליבלנד בטרייד משולש שתכליתו הייתה לגרום לאנטואן ג'ימיסון לחזק את לברון ג'יימס בדרכו לאליפות עם הקאבס.

רגע! לברון ג'יימס עדיין בקליבלנד וטלפייר גם, זאת אומרת שהנה הגיע הזמן של טלפייר להצטרף לכוחותינו בפוסט סיזן, לא?! היינו רוצים, אבל טלפייר נפצע למשך חודש וחצי לאחר הטרייד, שיחק ארבעה משחקים בסוף העונה (9.8 נקודות בממוצע) ולא שותף אף לא לדקה בפלייאוף (אבל ראה את לברון מפסיד לבוסטון בחצי גמר המזרח מהיציע). טלפייר חזר למינסוטה ולמאזן הגרוע בליגה בעונת 2010-1, חתם כשחקן חופשי בפיניקס שפספסה את הפלייאוף בשלושה משחקים בעונת 2011-2 (מאזן של 33-33 בעונה מקוצרת. המאזן הכי טוב בתולדות טלפייר בקבוצה בה הוא שיחק עונה שלמה). בהמשך הוא בילה עוד קצת בפיניקס ומשם לטורונטו בעונה האחרונה לפני רצף הפליאוף הנוכחי שלה ואחרי עונת הפסקה הוא חזר  שרק חלמו על פליאוף ואחרי שנת הפסקה הוא בילה את תחילת עונת 2014/15 באוקלהומה סיטי ת'אנדר, בהחלט קבוצת פליאוף באותה עונה, רק שהוא נחתך ממנה בשלהי נובמבר. אחרי שנתיים בסין (שם הוא דווקא כן הגיע לפליאוף) הוא תלה את הנעליים ומאז הוא מסובך בכל מיני עניינים פליליים וממתין לגזר דינו בשל איום בנשק. 

5. אדי קארי (527 משחקים)

את אדי קארי, רוב חובבי הNBA מכירים. סנטר עצום מימדים (2.13 לגובה ומשהו דומה לרוחב) שנבחר בחירה רביעית בדראפט של 2001 ע"י שיקגו וייצר הרבה כותרות, חוזים גדולים וכאבי לב לאוהדים ולעצמו במהלך השנים. מה שפחות יודעים עליו זה שהוא מעולם לא שיחק בפלייאוף. הכיצד? קארי התחיל את הקריירה בשיקאגו שעדיין לא השכילה לצאת מצילם ימי ג'ורדן העליזים בסוף שנות ה90'. בשלוש עונותיו הראשונות בשיקגו, על אף שיפור הדרגתי במספריו של הסנטר, נכשלו הבולס לעלות לפלייאוף במזרח החלש. אך בעונת 2004-5 התהפכו היוצרות וחמישייה צעירה ותוססת שכללה את קירק הינריך, בן גורדון, לואל דנג, טייסון צ'נדלר וקארי סיימה עונה עם מאזן מצוין של 37-45 וכרטיס לפלייאוף, לראשונה מאז פרישתו של אלוהים, מהמקום הרביעי במזרח. הבעיה הייתה שאצל קארי התגלו בעיות לב שמנעו ממנו להתייצב עם הקבוצה לסדרת הפלייאוף מול וושינגטון (4-2 לבולטס). בעיות הלב נמשכו אל תוך השנה הבאה והבולס שחשדו בקארי שהעלים מהם דיווחים רפואיים שלחו אותו לניקס בטרייד ענק שכלל את אנטוניו דיוויס, מייק סוויטני, טים תומאס, ג'רמין ג'קסון ובחירות דראפט שאח"כ תורגמו להיות יואקים נואה, למרכוס אולדריג' ווילסון צ'נדלר.

אמרתם הניקס של השנים האלו, אמרתם קבוצה שלא רואה את הפלייאוף גם עם משקפת וקארי, על אף שמשכורתו וכרסו תפחו (מה שאי אפשר להגיד על מספריו  החל מעונתו השלישית בתפוח הגדול), מצא עצמו חולק DNA עם המועדון כלוזר אולטמטיבי. פציעה בברך, שיטת ד'אנטוני שלא הייתה לרוחו ונשמה של ילד בן 5 גרמו לכך שלאחר שתי עונות עם ממוצעים של 1.7 נק' ו1.3 ריב' למשחק, הניקס נפנפו את קארי (ולא שקארי הוא אדם קל לנפנוף) ושלחו אותו למינסוטה בעסקת כרמלו. במינסוטה לא שיחק קארי אפילו שנייה ובעונת 2011-2 חתם בשושלת של מיאמי היט. כשהוא שוקל 35 קילו יותר מהפעם האחרונה בה שיחק, עלה קארי לשחק מול הקליפרס בתחילת 2012 וסה"כ שיחק 14 משחקים במדי מיאמי. על אף שהקבוצה זכתה באליפות בסיום העונה, קארי לא שותף במהלך הפלייאוף אף לא לרגע אחד (במשחק אחד הוא היה רשום בסגל. גם זה משהו).

בעונת 2012/13 הוא העביר עם שני משחקים בדאלאס שאחריהם ואת המשך השנה עשה בליגה הסינית, שם העפיל לפליאוף לראשונה בקריירה שלו עם קבוצת ז'יהאנג גולדן-בולס (נשבע לכם, יש קבוצה כזאת). אחרי העונה הזו הוא פרש אבל מעניין לספר שקארי חזר לשחק כדורסל העונה, בגיל 36 ועשה זאת בליגה המזרח אסייאתית (ליגה אזורית של קבוצות מכמה מדינות, בדומה לליגה האדריאטית) בה שיחק בקבוצת וולף ווריירס הסינית, שסיימה אחרונה בליגה כשקארי תורם 11.6 נק' לצד 6.6 ריב' למשחק…

1+. עמרי כספי (588 משחקים)

את עמרי כספי כנראה שאין צורך להציג לאף אחד מהקוראים וההסתייגות היחידה לגבי אי-הופעתו בפליאוף היא שאולי זה יקרה באחת השנים הקרובות. אלמלא הנתון הזה, הוא היה מדורג במקום הרביעי ברשימה הזו ומה גם שהוא השחקן הפעיל עם הכי הרבה משחקים ללא הופעת פליאוף כשדמרקוס קאזינס כנראה לא ישיג אותו כפי שזה נראה.

אז איך השחקן הישראלי הראשון ב-NBA פספס את הפליאוף כל-כך הרבה פעמים? הסיפור שלו הוא מהעצובים שיש כשזה מגיע לנקודה הזו:

בשביל ההתחלה נציין שהוא נבחר ע"י סקרמנטו, קבוצה שבעשור וחצי האחרונים לא ראתה אור פליאוף ולהוציא את העונה הנוכחית, גם לא הייתה קרובה. מעניין לציין בהקשר הזה שכספי היה במקור בחירת דראפט של יוסטון שהעבירה אותו לקינגס תמורת מטה וורלד פיס שון סינגלטרי והבן של פטריק יואינג (אותו דבר כמו אבא, רק בלי כישרון). זה לבד היה יכול לשנות את מסלול הקריירה שלו (אם כי יוסטון לא הייתה קבוצת פליאוף בשנותיו הראשונות בליגה) אבל זהו עצם העניין – מזל בבחירת קבוצות זה לא בדיוק הקטע החזק של כספי.

שנתיים בסקרמנטו הספיקו לקינגס ששלחו אותו בטרייד לקליבלנד תמורת ג'י.ג'י היקסון. אלא שקליבלנד של אותן שנים הייתה בין שתי תקופות הלברון והייתה חלשה עוד יותר מהקבוצה שבחרה בכספי בדראפט. אחרי שנתיים בשורות הפרשים, חתם כספי בעונתו החמישית (2013/14) כשחקן חופשי ביוסטון רוקטס שבדיוק התחמשה בדווייט האוורד לצד ג'יימס הארדן ונראתה כקבוצת פליאוף בטוחה. היא אכן הייתה רק שכספי נדחק לשולי הרוטציה של המאמן קווין מקהייל ולא ראה בפליאוף,  בו שותפו 9 שחקנים בלבד, אפילו דקה אחת לרפואה בקבוצה שהודחה בסיבוב הראשון ע"י פורטלנד ודמיאן לילארד.

ממשיכים הלאה: כספי המאוכזב מצא את עצמו שוב בסקרמנטו בשורותיה חתם כשחקן חופשי ושוב, עונה וחצי בשורותיה לא קידמו את סיפור השתתפותו בפליאוף אפילו במילימטר. אחרי עונה וחצי, הוא נשלח עם שותפו לגורל קאזינס לניו אורלינס, אבל נחתך אחרי חמישה ימים (הפליקאנס בכל מקרה לא הגיעו לפליאוף באותה שנה). חוזה קצר במינסוטה עד סוף העונה לא קידם אותו בכלום לעניין הופעה בריקוד הגדול והקריירה של כספי ב-NBA נראתה ככזו שעומדת בפני סיום. ולא בפעם הראשונה.

אלא שכאן הגיעה תפנית מפתיעה. בעונת 2017/18 חתם כספי בקבוצת פליאוף ודאית. האלופה, גולדן סטייט ווריירס, שלמעשה הבטיחה הופעה בפליאוף עוד לפני שהעונה התחילה. ג'ק פוט? ההתחלה הייתה מבטיחה וכספי השתלב היטב ברוטציה של סטיב קר אבל איפשהו באמצע העונה, הוא התחיל להידחק לשוליים, בעיקר בשל העובדה שלא הביא לידי ביטוי את היכולת המפורסמת שלו לקלוע שלשות פנויות. למרות זאת משחק השיא שלו ב-12 בפברואר, בו קלע 19 נק' והוריד 10 ריב' בניצחון על פיניקס הפיח תקווה בליבות הרבה ישראלים שהשנה זה הולך לקרות סוף כל סוף ותהיה עוד סיבה לקום מוקדם בבוקר באביב.

אלא שכאן שוב התערבה אלילת הגורל העויינת את כספי מזה שנים ארוכות. סטף קארי נפצע והופעתו בתחילת הפליאוף נראתה מוטלת בספק, הווריירס רצו לפנות מקום בסגל לגארד נוסף, קווין קוק שהרשים במהלך החוזה הדו-כיווני שלו בקבוצה וכדי לוודא הריגה, גם כספי נפצע בקרסול במה שגרם לראשי הווריירס והמאמן סטיב קר להחליט על שחרורו ממשימת הפליאוף העתידית. גולדן סטייט אמנם פירגנה לכספי ושלחה לו טבעת אליפות על חלקו בהישג של הקבוצה כמה חודשים מאוחר יותר, אבל האירוניה זעקה לשמיים – כספי הוא השחקן היחיד בהיסטוריה שזכה באליפות מבלי לשחק אפילו משחק פליאוף אחד…