4X4 לרביעי (2) – בראל, אבן צור, קוגן ו-MBK

השבוע ב-4 על 4 יתארחו ראובן ה"בלייזר" בראל שנתן גיחה לישראל, שי "אבו צור" אבן צור שקיבל 93 בבגרות בחיבור, וולדי "הבקבוק" קוגן שהגיע חד כמו האלק הוגן על הפרק – נקודה אישית על דרק נוביצקי שחלף בשבוע שעבר על ווילט צ'מברליין, נדון באכזבת העונה במאמן העונה וגם עושים כבוד לעונה הרגילה – לרוב משחקי עונה הרגילה נשכחים בתהומות הנשייה – מהו המשחק הבלתי נשכח שלך העונה (רמז, לא האולסטאר).

נקודה אישית על דרק נוביצקי

MBK – למען האמת, דרק נוביצקי מבחינתי הוא כמו הבחורה ההיא בתיכון שהייתה בעניין שלך ואתה בכלל לא ראית שהיא שם. אחרי 20 שנה שנתקלת בה במקרה במעבר הגבול, בדרך לטיסה גילית שהיא פאקינג סיפור הצלחה מסחרר, גם נראית פגז לגילה ואז הגיע החרטה, "איך פספספת אותה כל השנים?". מבחינתי, נוביצקי הוא התגלמותו של הספורטאי המושלם. שילוב נדיר של יכולת התמדה ואישיות. כעת העונתו ה-21 בדאלאס. הוא שבר את 'שיא הנאמנות' של קובי, שעמד על 20 עונות. נוביצקי הוא כנראה האירופאי הכי גדול בתולדות המשחק. מי היה מאמין שיגיע להיכן שהגיע? מהליגה ה-2 בגרמניה כשנבחר 9 בדראפט 98. אני ממליץ על הסרט – איק פקרכקא דיםא כלומר – the perfect shot, עכשיו כשמהקלדת שלי באנגלית.

הרגע הכי גדול מבחינתי של דירק הוא הסוויפ שהוא נתן לקובי והלייקרס ב-2011 בדרך לאליפות, דווקא בשנה שדאלאס נראתה כמי שלא תיקח אליפות יותר לאחר ההפסד של 2006 והכשלונות המפוארים. בגמר הוא עלה לשחק חולה, בתגובה לברון ודווין בחרו להסתלבט עליו ולצחוק עליו. נוביצקי בהזדמנות האחרונה שלו בהחלט לקחת אליפות עשה זאת, ולדעתי זאת אחת האליפויות הכי מרשימות במיליניום הנוכחי, כזכור ללא יתרון ביתיות ב-3 מ-4 סדרות.

שי אבן צור – מהי ההגדרה למצוינות? חריצות, התמדה, שאיפה בלתי פוסקת להיות הכי טוב שאתה יכול להיות, היכולת להמשיך אחרי כישלונות (לא משנה עד כמה הם כואבים), מודעות עצמית הן לחולשות והן לחוזקות ונכונות לפעולה מתמדת בהתאם. אה, והכי חשוב – אמונה עצמית. דירק מגלם בתוכו את כל אלה. מוסר עבודה אגדי לאורך כל שנות הקריירה – הוא לא הפסיק לעבוד על הזריקה שלו ולא משנה לאיזה מעמד הוא הגיע. יכולת להמשיך אחרי כישלונות? התגברות על מפח נפש בהפסד סדרת הגמר למיאמי ב-2006, על ההפסד הסנסציוני בסיבוב הראשון עונה לאחר מכן ועל עוד שלוש שנים שחונות על מנת להעפיל שוב לפיינלס, שוב פעם מול ההיט – הפעם בתצורת מפלצת תלת ראשית בהובלת המלך לברון. ואז, או אז, לנצח! דבר שאיש לא באמת ציפה שיקרה. אמונה עצמית כבר אמרנו? כן, זהו דירק הגמלוני, הדי כבד, הלא אתלט, הלא זריז. יחד עם זאת, זהו דירק הקלעי המדופלם, הווינר, הלא-חור-כ"כ-גדול-בהגנה-למרות-שאין-לו-כ"כ-רגליים, המנהיג הטוב, הג'נטלמן, הלוחם (זוכרים את משחק השיעול בגמר ההוא?). כן, זהו דירק הגדול!

ולדי קוגן –
אני זוכר שלפני כמה שנים כתבתי עליו פוסט ובו טענתי שהגיע הזמן בשבילו להתקדם לקבוצה קצת יותר תחרותית, כשהיה ברור שדאלאס כבר מכוונת למקומות אחרים (בניה מחדש). למזלי ולמזלנו לא תרגמו לו את מה שכתבתי, והוא נשאר בקבוצה היחידה שהוא שיחק בה מחוץ למולדתו. לדירק  היו לא מעט רגעי שפל בקריירה שלו, למשל  הגמר ב-2006 כשדאלאס איבדה יתרון מבטיח למיאמי של וויד ושאק, או 2007 שבה דאלאס שהייתה מקום ראשון במערב הפסידה בסיבוב הראשון לווריורס לפני עידן הסופר דופר טים. טקס קבלת ה-mvp שלו לאחר ההדחה היה אחד המוזרים לעיכול, אבל זה לא שבר אותו. דירק מעולם לא התלונן, לא שמענו על רעיונות שהוא יתחבר עם כוכבים אחרים, לא ביקש טרייד לקבוצה אחרת והאמין שהוא יעשה מה שצריך כדי להביא את התואר לקבוצה שהאמינה בו. הוא רצה להצליח בדרך שלו, ואיזו הצלחה זו הייתה: נצחון על אותה מיאמי שניצחה אותו 5 שנים לפני מחוזקת במלך בכבודו ובעצמו, נצחון ששם חותמת על מורשתו של דירק כאגדה שתיזכר לעד. שחקן שהוא סמל להתמדה ונחישות, וגם ההוכחה שלא חייב להיות אתלטי וחזק כדי להצליח בליגה.

ראובן בראל –

בשנתיים האחרונות פגשתי הרבה מאוד שחקנים וכוכבים מקבוצות הליגה, אף אחד לא גרם לי להתרגש כמו ברגע שראיתי את נוביצקי יוצא מחדרי ההלבשה ועולה להתחמם. אולי זו העובדה שרוב שחקני הליגה צעירים ממני, חלקם ממש ילדים. אולי זו הנוסטלגיה שתורמת להתרגשות. מה אני אוהב בדירק נוביצקי? את העובדה שהוא לא מתאמץ. לא אני לא מתכוון למאמץ על המגרש (למרות שבעונות האחרונות הוא משחק בהילוך איטי). אני מתכוון לכך שבניגוד להרבה מהסופרסטארים בליגה, ובמיוחד השחקן הפעיל שנמצא מעליו ברשימת הקלעים, הוא לא התאמץ להיות כוכב. הוא פשוט שיחק את הכדורסל הכי טוב שהוא יכל בכל רגע שהיה על המגרש. והוא עשה זאת בצורה הכי מיוחדת שאפשר. הנה רק חלק קטן מההישגים שלו: MVP השחקן האירופי הטוב ביותר בכל הזמנים, אחד מהקלעים הגדולים בתולדות הליגה במיוחד יחסית לגובהו. פיינליסט ואלוף. הוא לא עורך מסע פרידה מפואר ומתוקשר מול קבוצות הליגה. הוא פשוט עולה לשחק ונותן את הכי טוב שהוא יכול. אגדה.

מאמן העונה ב-NBA

ראובן בר אל – מייק מלון

בתחילת העונה ואחרי האכזבה מאי העפלה לפלייאוף בעונה שעברה מייק מלון הבטיח שהנאגטס יצליחו לעשות זאת השנה. הוא לא רק עמד בהבטחה שלו, שבועיים לתום העונה הנאגטס נמצאים במקום השני במערב  במרחק חצי משחק מהווריורס במקום הראשון. כדי להגיע לשם מלון שיפר את נקודת החולשה של הנאגטס בעונה שעברה, ההגנה. הם התקדמו מהמקום ה-23 בדירוג הגנתי בעונה שעברה למקום ה-10 העונה. ההתקפה שלהם מצויינת ומדורגת במקום החמישי בליגה. מלון הגיע להישגים הללו למרות פציעות משמעותיות של שחקנים רבים לאורך העונה. פול מילסאפ, גארי האריס ו-וויל בארטון החמיצו מספר לא מבוטל של משחקים, ועדיין לא הזכרתי את מייקל פורטר ואייזאה תומאס. מלון התגבר על היעדרותם באמצעות פיתוח שחקנים אלמוניים יחסית, כמו מונטה מוריס וחואנצ'ו הרננגומז. לנאגטס יש גם את הסגל הצעיר ביותר בליגה. המבחן האמיתי של מלון ודנבר יהיה: כמה רחוק הם יוכלו להגיע בפלייאוף. קצת לפני כן, מגיע לו תואר מאמן העונה.

שי אבן צור –

יש לא מעט מועמדים ראויים לתואר הזה: רון אטקינסון, בודנהולצר, מייק מלון, דוק ריברס, אולי ניק נרס ואולי עוד כמה ששכחתי אבל אני הולך על המובן מאליו והגדול מכולם – גרג פופוביץ'! יש איזשהוא משחק בקרב חובבי הליגה שנקרא "האם השנה הספרס לא תגיע לפלייאוף?".

השנה הזאת היו לא מעט שענו "כן" על השאלה הזאת.

כי כמה כבר פופ יכול לעשות קסמים? כי הוא בן 70 ואשתו האהובה נפטרה לפני מספר חודשים, כמה אנרגיות כבר נשארו לו לזה? אז זהו, שלא! דרק וויט (מי בכלל שמע עליו) שגדל בחממה הספרסית נקרא לדגל והתייצב ביג טיים תוך שהוא גורם לאוהדים להיזכר במאנו. בראיין פורבס, שחקן שלא נבחר בדראפט, מתגלה כשחקן לא רע בכלל. דרוזן מתחיל להעצים את המספרים שלו בעמודת האסיסטים (עם הנקודות אף פעם לא היתה בעיה). ברטאנס ובלינלי משחילים שלשות ואולדרידג' נראה מעולה. יכלתי להמשיך עם זה עוד קצת אבל הגיע הזמן לעבור לסיכום: הספרס, לא רק שהם גם השנה בפלייאוף, יכולים להגיע אפילו עד גמר המערב (נגיד, דנבר סיבוב ראשון ויוסטון שני. אני מאמין שזה אפשרי). זה רבותיי וגבירותיי, עבודה של הגדול מכולם. הפופ!

ולדי קוגן – יש לא מעט מועמדים ראויים-מייק מלון מדנבר, בודנהולצר ממילווקי, קני אטקינסון מברוקלין ודוק ריברס מהקליפרס. אבל אחרי כל השמות האלה אני מעניק את הפרס למאמן אידניאנה נייט מקמילן. מה שמקמילן עושה עם הקבוצה שלו שנה שנייה ברצף הוא לא פחות מנס לטעמי, אחרי שבעונה הקודמת הם מתחו את הקאבס עד לרגע האחרון בגיים7, והשנה הוא עושה את זה רוב העונה בלי הכוכב הגדול שלו-ויקטור אולדיפו, ששיחק השנה 36 משחקים לסירוגין והיה פחות מרשים משנה שעברה. מאזן של 29-45 בשלב כה מתקדם, עם סיכויים גדולים להיות עם יתרון ביתיות בסיבוב הראשון, וסיכוי לא פחות טוב גם לצלוח אותו, מבחינתי מכריעים בהחלטה מי המאמן המצליח העונה בליגה. אני לא מתכוון לזלזל באף שחקן באינדיאנה, אבל אין שם אף מנהיג-בוגדנוביץ, סאבוניס, טרנר, קוליסון, כולם שחקנים טובים אבל אף אחד שמפחיד את הקבוצות היריבות. כשרואים אותם משחקים רואים כדורסל קבוצתי ונכון, ואין מנוס מלתת קרדיט למאמן. למאמנים האחרים שהזכרתי יש קייס טוב גם כן, אבל אני התרשמתי ביותר מאינדיאנה השנה, ואני נותן למקמילן את הקרדיט ואפילו בוחר באינדיאנה שינצחו את בוסטון בסיבוב הראשון.

MBK – נקודה שחייבת דיון היא ההצלחה המסחררת באופן יחסי של מאמנים בעונתם הראשונה. השינוי במילווקי, אורלנדו, דטרויט וטורונטו נראה פשוט מצויין. מאמן העונה שלי לאחר התלבטות רבה הוא קני אטקינסון. תסתכלו על הסגל של הנטס, תוסיפו לזה פציעות, תוסיפו לזה שהם יכולים לבחור השנה בדראפט לראשונה מאז הקבוצה הייתה בניו ג'רסי בערך. היכולות של אטיקנסון להוציא לימונדה מלימונים מעוררת הערכה. אני מקווה עבור ברוקלין שיצליחו להנחית כוכב ולהשתדרג משמעותית. בינתיים הנטס מגרדת את הפלייאוף כשאורלנדו ושארלוט נושפות בעורפה. אם ברוקלין תהיה בטופ 8 אטקינסון הוא מאמן העונה שלי. לא יהיו? אז אני הולך על מק'מילן. וולדי כתב עליו בבוקס מעליי.

אכזבת העונה

שי אבן צור – ניו אורלינס פליקנס. אחרי הפלייאוף המוצלח בעונה שעברה, הציפיה היתה להמשך המומנטום גם העונה: הקבוצה החלה את העונה עם אותו רוסטר פחות או יותר – מינוס רונדו פלוס ג'וליוס רנדל, עם אנטוני דיויס וג'רו הולידיי ושאר החתיכות הדי טובות מסביבם זה היה צריך לקרות. אכן, העונה נפתחה בסערה עם ניצחון מוחץ על פיינליסטית המערב, יוסטון רוקטס, ועוד בחוץ! לאחר מכן עוד שלושה ניצחונות רצופים לפתיחה של 0-4 היוו מקור לא אכזב לתקוות גדולות עבור אוהדי הפליקנס. מה קרה אז? שישה הפסדים רצופים. טוב נו, יכול לקרות. בכל זאת, חמישה מההפסדים היו בחוץ מול יריבות חזקות, ודיויס לא שיחק בשלושה מהם. ניחא. הניחא הזה היה נראה מאד במקום אחרי שלושה ניצחונות רצופים כאשר השלישי שבהם היה משחק הצהרה שבו הם גברו על טורונטו בחוץ במשחק נפלא! הפליקנס הוכיחו שיש להם יכולת ושהם מסוגלים להתגבר על כל קבוצה בערב נתון. אז למה, למען השם, הם הפסידו למינסוטה במשחק הבא? ולמה, אחרי שהתגברו על זה וניצחו שלושה ברצף – שניים מהם מול דנבר והספרס, הם הפסידו ארבעה ברצף, כולל לניקס ולוויזארדס וכולל הפסד ביתי ללא תנאי לבוסטון? אחרי עוד כמה זמן בנדנדה הכ"כ מאכזבת הזאת, דיויס החליט שהוא לא ממשיך ומכאן הדרך לתואר ה(לא) מחייב היתה סלולה. ניו אורלינס פליקנס, אכזבת העונה!

ולדי קוגן –  ולפני שנכריז על האכזבה האמיתית ניתן את הכבוד לבוסטון סלטיקס. קבוצה שהייתה רחוקה משחק מלהגיע לגמר הנבא בעונה שעברה, ש"צירפה" בקיץ את קיירי איירוינג וגורדון הייוורד, טייטום ובראון התבגרו בשנה, רוזיר בשנת חוזה ולהיות ממוקמים 5 במזרח?? כשלון כזה מהדהד(בשלב הזה של העונה) חייב להכתיר אותם כאכזבה אבל מזלם יש קבוצה אחרת שלקחה להם ולכולם את אור הזרקורים-הלוס אנג'לס לייקרס. הלייקרס ביצעו את המהלך הגדול ביותר בקיץ, כשהחתימו את השחקן הגדול בעשור האחרון, ולאחר 8 גמרים רצופים הייתה ציפיה שגם הם יראו קצת הצלחה אחרי חודש אפריל. בפועל הצעירים לא הרשימו, לברון נפצע באמצע העונה והחמיץ 18 משחקים, ריץ פול הדליף שדייויס רוצה ללייקרס, הפליקנס עשו פרינציפ ודפקו ללייקרס את כל הכימיה הקבוצתית, ומשם הדרך לעונה 6 ברצף ללא פלייאוף הייתה קצרה. המציאות שבה הלייקרס ינצחו השנה אותה כמות משחקים כמו בעונה שעברה עם לברון בקבוצה, ולא פחות מכך שמדברים על אפשרות שאפילו יצליחו לבחור את ציון בדראפט(אפשרות קטנה אבל זאת הגרלה אז הכל אפשרי) היא לא פחות ממדהימה, וומאפשרת לקבוע ללא צל של ספק שהלייקרס הם האכזבה הגדולה של העונה.

ראובן בראל -וויזארדס היו אמורים להיאבק על ביתיות במזרח החלש, במקום זה הם הלכו לפירוק ותקועים עם חוזה עתק של ג'ון וול שלא יראה מגרש בעונה הבאה.

גם בעונה שעברה המקום השמיני של וושינגטון היווה אכזבה. הציפייה היתה שגרעין של ג'ון וול, בראדלי ביל מרקיף מוריס, אוטו פורטר בתוספת של דוויט הווארד ישתפר ואולי יצליח סוף סוף לנצח סדרת פלייאוף. בפועל, פתיחת עונה גרועה של 7-1 סימנה את הכיוון לעונה הנוכחית. דוויט הווארד לא הצליח לשחק. ג'ון וול שיחק ללא חשק, ובסופו של דבר הפציעה שלו הייתה הטריגר לפירוק של הקבוצה הנוכחית. כדי להוסיף מלח על הפצעים של הוויזארדס הגיעה פציעה נוספת מחוץ למגרש של וול שקרע את האכילס ולא ברור מתי יחזור. אז הוויזראדס לא בפלייאוף וככל הנראה לא יהיו שם גם בעונה הבאה. הנחמה היחידה שלהם היא עונת האולסטאר של בראדלי ביל.

MBK – הלייקרס לכאורה זה הברור מאליו אבל התסריט הפסימי שלי התמשש אחד לאחד. הקבוצה המאכזת שלי היא הגולדן סטייט וורירס. כן גולדן סטייט קבוצה עם פוטנציאל לסיים עם 70 ניצחונות נראית כל כך גרוע שזה פשוט מעצבן. זה מעצבן בגלל הזלזול באוהדים בעונה האחרונה באורקל ארינה לאחר שהיו לה עונות עם 54 ניצחונות בית רצופים היא חטפה תבוסות והפסדים לגרועות שבקבוצות הליגה. אני משער שהיא תהיה האלופה אבל הזלזול במשחק והיכולת שלה העונה היא רחוקה מלהראות כאלופה גאה. מזל שיש את דוראנט ועל הדרך יש את קאזינס אבל מקבוצה כל כך עמוסת כשרון( כנראה המוכשרת בהיסטוריה) הייתי מצפה לקבל קצת יותר.

המשחק שהכי אהבתי

MBK – לא היו לצערי הרבה משחקים שאהבתי העונה בעיקר לאור היכולת העלובה של הלייקרס, לאחר התלבטות האם לבחור במשחק המעולה שבו הארדן ניצח על הבאזר את הוורירס החלטתי לבחור בניצחון של הלייקרס על בוסטון. זאת הייתה עונה גרועה אבל ניצחון על הבאזר ועוד מסל של רונדו בום לתוך פרצוף היה משחק העונה הרגילה שאני אקח מהעונה הזו

הלייקרס קבעה שיא שלשות לברון היה אדיר והקבוצה בערב אחד הצליחה לנצח את היריבה המושבעת

יש רגעים ששווה לקום בבוקר עבורם – ניצחון צהוב על הירוק של בוסטון – תשאלו כל אוהד לייקרס שפוי והוא יגיד לכם שבכל עונה ניצחון על בוסטון בבוסטון זה רגע מתוק

שי אבן צור -ספרס-בוסטון, 1/1/2019

כבר ציינתי בבחירה לפופ כי הקבוצה התקשתה להתייצב בתחילת העונה אבל באמצע דצמבר העסק התחיל לקבל צורה וביום הראשון לשנה החדשה, הגיעה בוסטון ל T&AT סנטר.זה היה המשחק בו הבנתי שהספרס יעשו פלייאוף גם השנה.

מודה, לא ראיתי את המשחק בלייב בלילה אבל למחרת הלכתי לאכול צהריים מאוחר וניצלתי את העובדה שאני לבד ע"מ להשלים חוסרים תוך כדי לעיסה.וואו, זאת היתה חוויה כיפית לעילא! צוות המסעדה רואה אותי עם אוכל עם אוזניות ועיניים על מסך הטלפון עם קריאות יואו! וואו! וכו' אז הם באו להבין את הקטע ואני נהנה להסביר ואומר להם דברים בסגנון "תראו את ההתקפה המושלמת הזאת" וכאלה.

ראובן בר אל -דאלאס בפורטלנד-
כמה פעמים יצא לכם לחוות רגע קסום ? זה מה שהרגשתי ברגע שדונציץ קלע את הסל המדהים הזה.

הרבה ספקות היו סביב דונציץ כשהחלה העונה, האם יצליח לשחזר את הקסם שלו מאירופה גם בליגה? הוא הראה מייד שעבורו זה לא משנה היכן ומול מי הוא משחק, ממש כמו הכוכב הקודם של דאלאס אותו הוא עתיד להחליף.

בחזרה לרגע הקסם של לוקה. פורטלנד ביתרון 3 , 2 שניות לסיום. ברונסון מחטיא שתי זריקות עונשין. דאלאס עם הריבאונד עם 0.6 שניות לסיום. אבוד ? לא עבור דונציץ שניפק את אחד מהסלים המדהימים של העונה. את רוב הרגעים המרגשים מהעונה אני חווה לבד, במשחק הזה שמחתי לחלוק את ההתרגשות עם המשפחה שלי שהצטרפה למשחק וזה ללא ספק העצים את החוויה.

ולדי קוגן– משחק העונה-קטגוריה מפתיעה שמידן זרק עלינו ומצריכה לא מעט מחשבה. העונה ארוכה ועברנו כבר מאות משחקים ואתה חייב לבחור את משחק העונה. היו לנו כמה מדהימים השנה-שיקגו ואטלנטה ב-4 הארכות, יוטה ואוקלהומה עם 2 הארכות שנגמר בבאזר ביטר של ג'ורג' ועוד רבים וטובים. הבחירה שלי היא המשחק בין יוסטון וג"ס מה-3 בינואר שנגמר בנצחון של יוסטון משלשה של הארדן, כמובן בהארכה. המשחק דווקא התחיל לא ממש טוב מבחינת יוסטון, כשג"ס פתחה פער של 15 במחצית ונראה היה שאנחנו בדרך לעוד נצחון נוח, אבל שום דבר פה לא היה נוח.הרבע השלישי גם כן המשיך להיות סביב הדו ספרתי, אבל אז התחילה החגיגה. באמצע הרבע הרביעי יוסטון כבר הצליחה להעלים את ההפרש ויש לנו משחק פתוח. קופצים קדימה, דקה וחצי דוראנט מעלה ל-6, ואז הארדן מפעיל את קאפלה פלוס דופק עוד שלשה ויש לנו שוויון. בפוזשן האחרון מנסה לנצח אבל לא מצליח. בהארכה ג"ס שוב פותחת פער קטן, אבל הארדן לא נותן לזה לחמוק. 30 שניות לסיום קרה מקרה ביזארי שלא זכור לי כדוגמתו-דואנט רץ להציל כדור אבוד, דורך מטר בחוץ אבל אין שריקה וקרי דופק חצי מרחק. פלוס 2 לג"ס עם טעם מר מאוד.נגמר?כמובן שלא-בהתקפה האחרונה הארדן מקבל את הכדור, עם 2 ששומרים עליו צמוד יורה שלשת התאבדות, וזה בפנים!!.נצחון ענק ליוסטון בבית של היריבה הגדולה שגזלה להם את החלום בעונה שעברה, ובעיקר יצאנם עם ההרגשה שיוסטון היא עדיין האיום הכי גדול על האלופה. המשחק הזה לטעמי הוא משחק העונה כי היה בו הכל-מתח, סלים ענקיים, השחקנים הכי טובים בעולם, 2 הקבוצות שמכוונות להגיע הכי רחוק שאפשר ככה שברור שזו לא הבלחה. היו אולי משחקים יותר מותחים, אבל המשחק הזה השאיר טעם של עוד, עם ידיעה שככל הנראה בפלייאוף נקבל מנה גדושה של מפגשים בין 2 הקבוצות, בהנחה שכלום לא ישתבש בדרך.