דאלאס מאבריקס אהובתי – סיכום עונה

מה קרה העונה בדאלאס?

אז ככה. אחרי שחזיתי שדאלאס יקבלו בראש מהקליפרס בסיבוב השני (התרחיש האופטימי), קרה שהם קיבלו בראש מהקליפרס, אבל בסיבוב הראשון. דונצ'יץ' עדיין בתול מניצחון בסדרה פלייאוף, איתו גם פורזינגיס ורוב הסגל הצעיר של המאבס. בפועל קרה משהו בין התרחיש הריאלי (מקום 7-8) לבין התרחיש האופטימי, ואני לוקח את מה שראינו העונה בארבע ידיים. כי מי כמוני יודע שיש תרחיש פסימי, ותמיד יש את ניו יורק ניקס. אז מזל שקיובן בתמונה.

נתחיל ממה שראינו בסוף העונה. אלמלא נטייה שיפוטית ברורה לטובת הקבוצה עם המדים המכוערים יותר מעיר המלאכים, היינו רואים את דאלאס מגיעים ביתרון 2-1 לסדרה ובמשחק הרביעי (גם עם פציעתו של זינגר) עולים ל-3-1. מכאן היה קצת יותר קשה לקוואי ושות' לחזור, למרות שאם מישהו שהייתי שם אצלו את הצ'יפים בעניין הזה, זה היה הוא. ראינו קבוצה בצלמו ובדמותו של השחקן האירופאי המוצלח ביותר ביחס לגיל. הוא צעיר, הוא חצוף, הוא מוכשר להחריד, הוא מכיר את המשחק על בוריו והוא גם לא פראייר בהגנה בפלייאוף. במיוחד כשהוא בריא.

נחזור להתחלה. ב-7 בדצמבר המאבס היו במאזן 16-7 ובטופ הקונפרנס המערבי. ליתר דיוק, במקום השני בקונפרנס, לפני הנאגטס והקליפרס. 3.5 משחקים מאחורי הלייקרס, ששמו גז והיו שווים למילווקי. מיותר לציין כמה זה מעולה? הייתי באקסטזה וקבעתי לעצמי לראות את כל משחקי העונה הרגילה שלהם ששודרו בשעה סבירה. ב-17 בינואר ראיתי את המאבס מנצחים את פורטלנד 120-112. אמרתי לעצמי, הנה מה שקוויתי בשנים האחרונות. אנחנו חוזרים להיות על הסוס. 4 ימים לאחר מכן דוויט פאוול קרע את האכילס, וכמה מפתיע וסוגר לנו את הסיפור בדיעבד, במשחק מול הקליפרס.

מצד שני, ביומנדונצ'יץ' האחרון שכתבתי מדצמבר, לא היו שינויים גדולים וידענו למה לצפות מהם בפלייאוף. ואז ממשלות החליטו לסגור את הספורט. לקבוצה כזו צעירה וחיה, זה לא פשוט. המאבס הגיעו למצב בו הם עולים לפלייאוף מהמקום השביעי, אחרי שלאחר המאזן המצוין שהיה להם המשיכו ביחס של בערך 55%. לא מרשים, אבל מספיק בשביל להעלות לפלייאוף, ולא להרשים בתחילת הבועה.

סיכום הסדרה של המאבס מול הקליפרס

אנסה לעשות סדר ממה שראינו בסדרה הזו. דאלאס הגיעה ללא דוויט פאוול, אחד השחקנים העיקריים שלה העונה (פתח ב-37 מתוך 40, מקום 5 בדקות בקבוצה) וחיסרון בשומר אול-אראונד היה חסר. היה את מקסי קליבה ש'יחפה' עליו, אבל האתלטיות המתפרצת של פאוול והיכולת שלו לשמור כמעט על כל אחד לא הוחלפה באיש. פורזינגיס לא הופיע למשחק 4 ואילך, וגם הורחק בתחילת המשחק הראשון.

אני לא אובייקטיבי, זה ידוע. מצד שני, הקבוצה של פוסטאפ יותר אובייקטיבית ממני. מעבר למידן, שאוהד את הלייקרס, השאר לא-אוהדי דאלאס מושבעים (ניב – יוסטון, ולדי – אוקלהומה, שי וראדו – ספרס) ולא אכפת להם מי תעלה. גם הם אמרו שהיו פה טעויות שיפוט שאני מעדיף לקרוא להן שגיאות. נכון, היו מקרים בהן המשרוקית הייתה לטובת המאבס, אבל זה היה 15% ממה שהמשרוקית העדיפה את הקליפרס. זו הסיבה היחידה למה אני יוצא מהעונה הזו עדיין מבואס. כי הפוטנציאל היה שם, הגענו לגבהים שלא הגענו אליהם מתחילת העשור, ו'חירבנו' לנו אותם ברגעים שמעיפים כל עצבים של בנאדם ממוצע לתקרה.

מוריס הצליח להוציא מריכוז את פורזינגיס, שהורחק ממשחק 1 בגלל טכנית קודמת שקיבל על פאול שלא ביצע. כאן הוא הרוויח ניסיון לחיים. אם יש לך טכנית, אל תשחק אותה גיבור. לא הבנתי אותו. הוא עשה מהלך כשהוא ידע מה הרקורד שלו במשחק הזה. צודק, אבל לא חכם. משם כבר זה היה נראה אחרת. הקליפרס ניצחו את המאבס במשחק הראשון, כשבלי פורזינגיס יצא לקבוצה של קרלייל האוויר לחלוטין.

במשחק השני הם חזרו וניצחו. זינגר, לוקה, הרדוואי, קרי, בורק ובובאן קלעו בדאבל פיגרס והראו איזה כוח אש יש למאבס. מקום 1 בדירוג התקפי בעונה הרגילה, והכי טוב אי פעם. קבוצה היסטורית, בה פותחים יותר לא-אמריקאים מאמריקאים (דונצ'יץ', זינגר, פאוול).

במשחק השלישי זינגר היה נפלא עם 34 נק' ו-13 ריבאונדים והראה שהחוזה שלו מוצדק. מקסימום לשחקן שלא הראה ניצוצות של סופרסטאר. והנה, הוא פרע את השטרות. דונצ'יץ' נפצע ברבע השלישי של המשחק, אחרי שהוא נתקל ברגליו של קוואי. הוא גם ניסה לחזור ולא הצליח. המאבס הפסידו. לנארד שוב הציל את המפרשיות עם 36 נקודות, 9 ריב' ו-8 אס'. שחקן אגדי בפלייאוף וקשה לי לדעת את מי אני לוקח בתור 2 נקודות שאני חייב בסוף. אותו או את דוראנט.

עוד משהו קטן ממשחק 3 – הליגה מחליטה "להבליג" למונטרז הארל על כך שקרא לדונצ'יץ' "Bitch ass white boy", שממש מתאים לרוח התקופה ולכל היסטריית BLM (לא מצליח להטמיע את הסרטון):

https://www.youtube.com/watch?v=fLsU_u6FcB4

במשחק הרביעי ציפינו לראות את דונצ'יץ' בחוץ, שלא הצליח לחזור כמו שצריך למשחק. את זינגר ציפינו לראות וקיבלנו את ההפך. זינגר לא עלה, דונצ'יץ' עלה ונתן את משחק חייו. ברבע השני דאלאס היו במינוס 21. מה שקרה אחרי הרבע השני… ובכן, שמור להיסטוריונים. הזכיר לי את הרבע הרביעי במשחק 2 מול ההיט בגמר 2011. קצת פחות מרגש, אבל רק בגלל המעמד בפלייאוף. את הקאמבק הזה אגב, קיבלתי, ביום ההולדת שלי (שהוא גם של קובי בראיינט) וגם בינו לבין יום הממבה.

אחד הקאמבקים המרשימים מול קבוצה עדיפה בהרבה. בסוף המשחק הזה אחרי שולדי ביקש ממני לסגור את הטלוויזיה וללכת לישון, נהנתי מכל רגע בו נשארתי ער. כזו מתנה לא יכולתי לבקש מאף אחד, בחיים. דאלאס חזרו והובילו, בעטו בדלי ברבע האחרון, ובסופו של דבר הלכו להארכה. הקליפרס הובילו כבר בנקודה אחרי שלשה ענקית של מוריס, וזה מה שקרה:

צעקתי בשקט בבית ואמרתי לעצמי שיש צ'אנס. אנחנו ב2-2 שמרגיש כמו 3-1 לטובתנו, יכול להיות שדאלאס יכולים לקליפרס. דונצ'יץ' סיים משחק אגדי עם 43 נקודות, 17 ריבאונדים ו-13 אסיסטים. התבדתי די מהר. שוב פעם מוריס (המהלך בו הוא הלך על הרגל של דונצ'יץ') הולך על פרובוקציות במשחק 5 והקליפרס מנצחים בלי מאמץ. פול ג'ורג' סוף סוף מופיע לסדרה ומוליך את אל.איי עם 35 נקודות ו-43 הפרש בסיום. מוחץ.

במשחק האחרון, שכבר המאבס הגיעו אליו ב-3-2 שלילי, נגמרו הכוחות. המאבס, הקבוצה שבלתי אפשרי לא לאהוב אותה, מפסידה מול הקבוצה השנואה מהקליפרס. זו שהשיגה את כל כוכביה בהעברות, בלי דראפט ובלי שום יכולת לבחור כמו שצריך. זו שהייתה עדיפה בשיפוט. זו שהייתה החזקה יותר. הפייבוריטית. זו שלא רצינו שנעלה, מלבד אוהדיה עצמה. הכי קל ללכת להתבכיין ולהגיד שגנבו אותנו. ומה היה קורה אם כן? היינו פוגשים את דנבר בסיבוב השני של הפלייאוף, וללא זינגר – המצב באמת אבוד. לא משנה כמה לוקה גדול, והוא גדול בהחלט.

אני תמיד טוען שיש מה לעשות. תמיד אתה יכול להצביע על עצמך ולהגיד שלא היית מספיק טוב. להגיד שלא הגעת לפלייאוף מהמיקום הכי טוב והכי בכושר. להגיד שבאת פצוע, לא מוכן, ואחרי כמה הפסדים. להגיד שבאת ללא ניסיון. זה מה שאנחנו הולכים לראות מהמאבס בשנים הבאות. ניסיון, קשיחות, קבוצה מאומנת, מחוברת ושגלגליה משומנים היטב. המאבס של העונה כמעט בהכרח יהיו פחות טוב מהמאבס של עונה הבאה.

מה אפשר לעשות כדי להשתפר?

לבקשתם של חברי פוסטאפ, כתבתי כמה דברים שאפשר לעשות. מעבר לאימון, שיפור ושדרוג של קבוצה עם שלד ממש צעיר, ותקווה להחלמתם המהירה והטובה של זינגר ופאוול, יש כמה פתרונות לקראת העונה הבאה.

הבאת וטרן מוכח לקבוצה.

נכון, ג'יי ג'יי בראה הוא וטרן מוכח. עם זאת, הוא רחוק מלהיות יעיל ובשיא הקריירה שלו, לא משנה כמה שלשות יקלע. בשנים (או בשנה) הקרובה הוא יפרוש. עדיף וטרן שכבר הביא אליפות, בסגנון איגואדלה. גימיק מעניין לקבוצה אם ייתנו לטייסון צ'נדלר אפשרות לחזור למאבס בתפקיד מנטלי כמעט לחלוטין. משהו שהיה לו בקבוצה של 2011 ולא היה לשאר הקבוצה הוא קשיחות, כוח רצון ומכות. לא לנוביצקי, לקיד, למריון, לג'ייסון טרי, לבראה ולשאר הצוות היה את זה. הוא הביא את הזיעה למגרש. זה משהו שגם קיד וגם נוביצקי העידו עליו בזמנו, והיה צודק לחלוטין.

אם כבר וטרן, אולי אחד שיכול לתרום?

הייתי מסמן חזק את איגואדלה, מארק גאסול וסרג' איבקה. אחד מהם יכול להגיע למאבס, במיוחד השניים האחרונים, שסביר להניח שלא יקבלו את אותם חוזים מפלצתיים שקיבלו. אני בעד מארק. הוא יכול לתרום 15-20 דקות למשחק ברמה טובה ולהיות האס מהספסל, כמו בובאן. שאגב, גם אותו הייתי שמח להשאיר, ויש לו חוזה לעונה הבאה. שיישאר לנצח. השחקן הכי אהוב בקבוצה הכי אהובה. הנה ריאיון איתו:

שימו לב לדיון בסוף – שואלים גם, בקבוצות שלהם, מי היה השחקן שהביא את האנרגיה החיובית לחדר ההלבשה, למשחק ולסגל. כולם רוצים חבר כזה לקבוצה. גם אני. אגב, אני הייתי כזה. נראה לי.

הוספת שחקן שלישי בחשיבותו לסגל

זה לא סוד שזינגר וכמות הפציעות שלו בעייתית. הייתי אומר שחקן שני, אבל אני נוטה לתת לו צ'אנס נוסף. ייקח לו זמן עד שהוא יחזור לשחק, אבל כשהוא יחזור, הוא יהיה אותה מפלצת אימתנית שהייתה העונה. עם זה אני חי בשלום. לחלק לו את העומס לנארד סטייל, ולא לתת לו להרוג את עצמו בפציעות שחיקה. הוא לא יכול לעמוד בהמון דקות, גם עם האתלטיות שלו.

בשחקן השלישי הייתי מחפש גם וטרן, עם יכולות הגנה\הובלת כדור ברמות הכי גבוהות. יכול להיות ששניהם. פול מילסאפ בהגנה, גוראן דראגיץ' שיטול את העומס מלוקה בהובלת הכדור. עוד אופציות מעניינות הן דנילו גלינארי, פרד ואנוליט (באופן אישי אני לא חושב שהוא יעזוב את הראפטורס), בויאן בוגדנוביץ', ואלה רק בשוק השחקנים החופשיים. מפליא, גם המוריסים וגם מונטרז חופשיים, אבל אני לא רואה את עצמי הולך עליהם בשום צורה. עוד שני שחקנים מעניינים שיכולים להתאים למרקם הקבוצתי הם די ג'יי אוגוסטין וג'ו האריס. במסגרת השכר הנוכחית, לא כולם יבואו. אני מסתפק באחד, אולי שניים. ההתאמה הכי טובה? דראגיץ' או גלינארי. במיוחד במרקם הקבוצתי.

האופציה השלישית היא, כמובן, טרייד

וזו אופציה שאני לא שש לדבר עליה כי אני לא רואה מה צריך לשנות. הסגל וחדר ההלבשה נמצאים במצב מצוין, ההישגים סבירים ומתקדמים עם הזמן. אם מישהו ירצה להציע טרייד ואבחן אותו עבורו, בכיף. לא רואה שיש סיבה כרגע.

ולתרחישים

התרחיש האופטימי בהגזמה: דוויט פאוול חוזר לתחילת העונה הבאה, זינגר אחרי חודש-חודשיים. גלינארי מצטרף, ווצ'ביץ' מגיע בתמורה לפיני סמית', הרדוואי ג'וניור, ברונסון ובחירת דראפט ראשונה (זוכרים שדיברתי עליו גם בפריוויו הקודם?) והמאבס כובשים את הליגה, מסיימים במקום השני בהפרש משחק אחד בלבד מהמקום השני במערב. נותנים את המנוחה הראויה לזינגר-את-דונצ'יץ'. בפלייאוף עוברים את יוטה בסיבוב הראשון, מנצחים את הקליפרס 4-2 בסיבוב השני, עוברים את הלייקרס בגמר הקונפרנס ונעצרים מול מיאמי, מחוזקת ביאניס אנדטקומבו.

התרחיש האופטימי: החתמה של שחקן אחד (בוגדנוביץ'), יתרון ביתיות במערב ממקום שלישי, ניצחון על מקום שישי (דנבר) ומאבק מול הקליפרס\לייקרס שמסתיים בניצחון 4-3 ומול אחת מהן בהמשך, במאבק שמסתיים בהפסד 4-3. עונה יפה, נרשמת התקדמות גדולה, כולם מבסוטים.

התרחיש הריאלי: דאלאס מגיעים לפלייאוף ממקום 5, אחרי שיפור קל בסגל. הם מנצחים את מקום 4 (היי יוטה) ומצליחים להתקדם עוד שלב בפלייאוף, לפני שהם מפסידים ללייקרס ב-7 משחקים. כולם בוכים על הפספוס, אני מבסוט מההתקדמות.

התרחיש שיכול לקרות אם משהו אחד מתפקשש: נשארים באותו מקום.

התרחיש הפסימי: זינגר לא חוזר לפרקט העונה, דונצ'יץ' איכשהו מצליח לסחוב את הקבוצה בשביל להגיע לפלייאוף ממקום שמיני\להיות יותר מדי טוב ולא להגיע לפלייאוף, ומודחים ב-4-1 בסיבוב הראשון מול הלייקרס, קליפרס או כוכבת עולה חדשה במערב.