אחד ביום: מסיבת סיום באורקל

4:00: גולדן סטייט ווריירס – טורונטו ראפטורס (2-3 לראפטורס בסדרה)

ראובן גארט לוסיוס גולדברג היה קריקטוריסט יהודי שנפטר ב-1970 שהספיק בימי חייו לפרסם לא מעט קריקטורות בעיתון "New York Evening Mail", לייסד את אגודת הקריקטוריסטים האמריקאית, לכתוב תסריטים לשלושת הסטוג'ז וגם לזכות בפרס פוליצר על עבודתו (1948). אבל למרות שגולדברג הצטיין מאוד בתחומו את הפירסום הרב שלו הוא זכה דווקא בשל תרומה אחרת שלו לעולם.  ראובן גולדברג, שזכה לכינוי רוב, נודע בזכות המצאת מכונת רוב גולדברג, שעד היום ממציאים, מהנדסים וסתם חובבי הז'אנר מנסים לחקות ולשפר.

מהי מכונת רוב גולדברג? במסגרת הקריקטורות שפירסם בשנות ה-40' של המאה הקודמת ניסה גולדברג לאייר מכונות שמבצעות פעולה פשוטה בצורה מסובכת המבוססת על תגובת שרשרת של אירועים. כמו למשל באיור הבא:

או, אם תמונות זה לא מה שעושה לכם את זה, ממליץ בחום לשרוד את כל 4.5 הדקות של הסרטון הבא:

בקיצור, בטח כבר הבנתם אתה רעיון – יש דברים שאפשר לעשות בפשטות, אבל הרבה יותר נחמד להמציא מכונה מסובכת שתעשה את אותו דבר באופן הרבה יותר מסובך. וככל שהיא תהיה יותר מסובכת – זה יהיה יותר מהנה.  אולי בגלל זה בכל שנה נערכות ברחבי העולם תחרויות של בניית מכונות 'רוב גולדברג' כשגם בארץ כבר נערכות בשנים האחרונות תחרויות בין בתי ספר בנושא.

תחרות רוב גולדברג מעניינת מתקיימת בימים אלו באופן סימולטני בארצות הברית ובקנדה כשטורונטו ראפטורס וגולדן סטייט ווריירס מנסות לסבך את הרעיון הפשוט של 'לקחת אליפות'. האופנה התחילה עם הווריירס שבהרכב הכוכבים שלהם היו אמורים לשייט, זו עונה שלישית ברציפות בדרך אל התואר. אלא שהלוחמים החליטו לעשות את זה מסובך מתמיד. זה התחיל עם עונה סדירה מגומגמת שבסופה הם לא קיבלו את יתרון הביתיות לאורך כל הפליאוף (נתון שנראה מכריע יותר ויותר כיום), המשיך עם הפתיעה הראשונה של קווין דוראנט שגררה תגובת שרשרת של עומס יתר על שאר השחקנים בקבוצה, פיגור 3-1 בסדרת הגמר, זירוז תהליך שובו של דוראנט, פציעה מחסלת עונה שלו וההמשך – מי יישורנו… האם לא היה פשוט יותר לקחת אליפות רגילה מול הקבוצה הקנדית חסרת הניסיון שעומדת מולה? ברור, אבל שום דבר לא כיף כמו לקחת אליפות בסגנון רוב גולדברג…

אלא שגם הראפטורס התחילו להתחרות באותו משחק עצמו. הקבוצה שבעיקרון, רק פינטזה על אליפות עד השנה, החליטה להתחבר לה יחדיו בפליאוף, לסגור סדרות בשנייה האחרונה ולהפוך פיגור 2-0 לניצחון מוחץ. בפיינלס היא דווקא חשבה לעשות את העניינים בקלות ובסטייל אלא שעל-פי הדקות האחרונות במשחק החמישי בסדרת הגמר עושה רושם שגם היא החליטה לעשות את זה מסובך. אז במקום לנצח משחק בו היא הובילה ב-6 הפרש כשהמומנטום כולו ברשותה, היא הפסידה את המשחק הזה מול הקהל הביתי ועכשיו היא תנסה לזכות בתואר במשחק השישי בסן פרנסיסקו או, אולי, ליצור תסבוכת גדולה עוד יותר ולקחת את האליפות בבית במשחק מספר 7. ואם אפשר בהארכה, זה ממש יהיה רוב גולדברג מושלם…

*

ואחרי כל הפתיחה המתוחכמת, הגיע הזמן להתרגש מהמעמד הלילה וממשחק שאם ילך בדרך של קודמו, אמור להיות כזה ששווה לקום בשבילו ב-4 לפנות בוקר. ראשית, זה הולך להיות משחק אחרון באורקל. אחרון באמת. הקהל אמור להיות לוחמני יותר, השואו צריך להיות גדול מתמיד וגם ההיסטוריה תתייצב עם סימן שאלה – האם הקבוצה הביתית ביותר בליגה בחמש שנים האחרונות – תיתן לקבוצה אחרת לחגוג אליפות אצלה בבית (פעם שנייה בארבע שנים) ותחתום את הופעותיה במגרש הנוסטלגי הזה, עם שלושה הפסדים רצופים וגביע לארי אובריין שמוענק ליריבה? מה שבטוח שזו תהיה נקמה מושלמת לקוואי לאונרד שנפצע באותו מגרש ממש לפני קצת יותר משנתיים…

זה יהיה מרגש גם כי בכל תוצאה שלא תהיה היום, הסיפור יהיה גדול ומשמעותי. ניצחון של הראפטורס הוא סיפור ענק בפני עצמו – אליפות ראשונה לקנדה וקבוצה שבאמת עשתה מסע נהדר ולא צפוי, לפחות בשלבים האחרונים שלו. ואם במקרה הראפטורס מתכננים להפסיד הלילה, אז גם כאן אנחנו נחווה סיפור מרגש של אלופה גאה שלא מוותרת בקלות ולמרות פציעה של הכוכב הראשי בהצגה ותשישות של לא מעט משחקני המשנה, ממשיכה לסחוט את הלימון עד תום.

וכאן נשאלת השאלה הגורלית – "איזה נרטיב אנחנו נראה הלילה?". אני כבר פרשתי מהימורים (בצדק) אבל כן אתרום את השקל וחצי המקצועי שלי ואומר שהתשובה לשאלה הזו תלויה קודם כל בטורונטו. על פניו, הסדרה בידיים שלהם. הם גם מגיעים עם היתרון והידיעה שזו לא הזדמנות אחרונה שלהם, הם גם בריאים יותר והם גם הקבוצה שכרגע ליריבה שלה אין ממש תשובות לנשקים שלה כשהם עובדים.

שלא נדבר על העובדה שטורונטו הייתה הקבוצה הטובה יותר על הפרקט בארבעה מתוך חמשת המשחקים כשגם במשחק השני היא הפסידה את הניצחון בגלל רבע שלישי איום. המשחק החמישי בכלל כבר היה בידיים שלה אבל, נפלאות הם דרכיהם של הספלאש ברודרס אבל בהנחה שניק נרס יבוא עם תכנית משחק שתעשה לשניים חיסול ממוקד (כמו במחצית השנייה של משחק מספר 4), אני לא רואה מאיפה גולדן סטייט שואבת את הכלים לנצח.

ואכן, הבעיה הברורה מאליה של הווריירס ההיא שמיכה קצרה. לא רק בהגנה שם הבעיות והמיס-מאצ'ים ברורים מאליהם אלא גם התקפית שם זולת האחים ממטרה, הם לא מקבלים תמורה יציבה מאף אחד בסדרה הזו. קארי ותומפסון  אחראיים בסדרה הזו על 57.4 נקודות למשחק שהם כמעט 55% מסך הנקודות של הווריירס. דריימונד גרין אמנם קולע בדאבל פיגרס (12.8 נק' למשחק) אבל המעורבות ההתקפית שלו לא מספיק מורגשת והוא לא מספיק מהווה איום התקפי. מלבד השלישייה הזאת, אף אחד אצל הלוחמים לא קולע בדאבל פיגרס בסדרה (אלא אם אתם מחשיבים את קווין דוראנט…) כשאנדרה איגודאלה קולע באחוזים איומים (36.1% מהשדה, 25% מ-3 ו-50% מהקו) ודמרקוס קאזינס לא מחובר למה שקורה ב-80% מהזמן (אבל לזכותו ייאמר שב-20% הנותרים הוא נראה כמו אולסטאר).

האם יהיה לסטיב קר שפן מהכובע לשלוף במשחק הזה? האם קליי וקארי שוב יישאו בעול לבדם ויקוו שזה יספיק (קליי הוא חובב משחקי 6 ידוע)? בהנחה שהשטף ההתקפי של הראפטורס לא יושפע מלחץ המעמד או ממה שקרה בסוף משחק מספר 5, אלו משוכות שהם אמורים להתגבר עליהם ביום ממוצע בסדרה הזו. אלא אם כן, ליבם של אלופים הוא משהו שבאמת אי אפשר לזלזל בו.

*

ואולי, יכול להיות, שכל הפסקאות הקודמות שמנסות לשכנע אתכם למה המשחק הלילה הוא כל-כך חשוב ומשמעותי הם גם סוג של לעשות 'רוב גולדברג'. משחק מספר 6 בגמר ה-NBA בסדרה לא צפויה – אי אפשר למצוא סיבה טובה יותר בשביל לקום ולראות כדורסל! (אולי חוץ ממשחק 7…).