העיקר הבריאות – 6 מסקנות על משחק מספר 5

1.

נתחיל עם האנדרסטייטמנט של השנה – זה היה המשחק הכי טוב בסדרת הגמר. היה במשחק החמישי כל מה שמשחק פיינלס צריך –סיפור אנושי מרגש, טרגדיה ספורטיבית, מהפכים וקאמבקים, תסריט ידוע מראש ואז, באורח פלא, תסריט אחר, משונה שהשתלט פתאום על העניינים והשאיר לנו גם טעם של עוד וגם, באופן מוחשי יותר, עוד מהדבר הזה ביום שישי הקרוב לפנות בוקר.

אבל עם כל הכבוד לאלה, המשחק הזה ייזכר לא בגלל התוצאה שלו בסיום, לא בגלל האלופה שהתאוששה ולא בגלל טורונטו שכמעט לקחה אליפות אבל השאירה את אוהדיה מאוכזבים. המשחק הזה ייזכר כרגע בו קווין דוראנט, מי ששיגע את הליגה בשנתיים האחרונות, בחר לשחק ודידה החוצה רבע אחד מאוחר יותר עם פציעה, שמי יודע, אולי תתגלה כמסיימת קריירה.

תילי תילים של מילים עוד יכתבו על ההחלטה לשלב את דוראנט במשחק. יש שיגידו שזו הייתה רשלנות רפואית, יש שיגידו שהלחץ התקשורתי על מספר 35 היה לא סביר ויש אותי שדעתי היא שדוראנט הוא ילד גדול שיכל פשוט להגיד 'לא' ולא לשחק. הבחור החביב הזה מקבל מספיק כסף בשביל שהוא יוכל לעמוד מול לחצים, מוקף במספיק יועצים שיסייעו לו לקבל החלטות ויכל בכל רגע לשים פס על כולם ולהישאר בטרנינג. דוראנט בחר לשחק כי גם הוא ידע שהמורשת שלו פה מוטלת על הכף ולמרות שברור שההתנהלות של גולדן סטייט על מנהליה, מאמניה ושחקניה לא נקייה מאשמה, בסוף קווין דוראנט אחראי למעשיו. וכמו בשתי ההופעות הקודמות שלו בגמר ה-NBA – עושה רושם שגם הפעם הוא יהיה זה שישפיע יותר מהכל על תוצאת הסדרה.

2.

ואחרי שפרקתי את זה מעל החזה, הגיע הזמן להתחיל ולדבר על מה שקרה עם הכדור הכתום הלילה.

הנה מה שכתבתי אתמול בפריוויו למשחק – "אם אני צריך לשים את הראש על מה שיקרה בו, אז אנחנו כנראה נראה את גולדן סטייט מפתיעה ועולה ליתרון גדול בהתחלה, מאבדת אותו ונכנעת לטורונטו ללא תנאי בדרך לאליפות ראשונה בהיסטוריה של הקנדיים". ואכן, בניגוד לתדמית המפוקפקת שלי בתחום, המשחק התקדם בדיוק לפי מה שחזיתי.

אלא שאז, ממש כמו הטנקים הסורים שנעצרו משום מה על קו המים בכנרת ב-1973 ולא התקדמו לכיוון עומק מדינת ישראל, טורונטו נעצרה ולא ברור מה גרם לה לעשות את זה. נכון קליי תומפסון עם שתי שלשות וסטף קארי עם אחת משלו, נתנו להם מענה מהיר אבל כבר לפני כן ביתרון 6 נקודות לראפטורס הייתה לקנדיים הזדמנות להגדיל את היתרון והיא לא ניצלה אותו וגם בין השלשות היא איבדה כדורים ברשלנות ובאופן כללי נראתה כמי שמחכה שהמשחק יבוא אליה, במקום לתת פוש אחרון בדרך להיסטוריה.

האם הייתה פה מקריות? או שסוף-סוף הגיע המחסום המנטאלי שחיכינו שיופיע אצל הראפטורס? את התשובות נגלה במשחק מספר 6 שבו נבין האם טורונטו פשוט נתנה לגולדן סטייט מעין 'שירת ברבור' (בירבור במקרה של דריימונד גרין) או שמה שראינו היה רק ה'מבוא להיחנקות'. הראפטורס בהחלט לא צריכים להיבהל מהדקות האחרונות של המשחק כי הסבירות שגולדן סטייט השבורה והרצוצה תנצח אותם עוד פעמיים אם הם לא יתנו לה את זה על מגש של כסף נמוכה. אבל, כמו שאנחנו יודעים, לסדרה יש מנטאליות משלה ואם הראפטורס ייתנו לבעיה הקטנה הזו להיכנס להם לראש במשחק הבא, אז היא כבר לא תהיה קטנה וקנדה, יש בהחלט מצב, לא תקבל את גביע לארי אובריין הראשון שלה.

3.

 אבל לצד ההיעלמות של טורונטו בדקות האחרונות יש גם את הספלאש ברודרס שידעו בדיוק מתי להתעורר ו9 הנקודות שלהם השאירו אותם בסדרה לפחות לעוד שלושה ימים. אם יש משהו שאני לא מוכן לשמוע אחרי הפליאוף הנוכחי זה ש'סטף וקליי לא מגיעים למשחקים גדולים'. 31 נקודות של קארי (אחוזים לא משהו, אבל כשצריך – הוא שם. שלא לדבר על 7 אסיסטים ו-8 ריבאונדים) ו-26 של תומפסון הם דבר שאסור לזלזל בו, שלא נדבר על משחק מספר 6 ביוסטון או היכולת הפנומנאלית בסדרה מול פורטלנד (אה, זה לא נחשב כי זה לא היה באמת רמה של גמר מערב…).

אני לא יודע מה יעלה בגורלה של השושלת של הווריירס אחרי העונה הזו ולא יודע מתי הספלאש ברודרס יגיעו שוב לפיינלס, אבל מה שאני כן יודע זה שמבחינתי היום הם נתנו את הפלומבה הסופית על כך שהם שחקנים מהרמה הגבוהה ביותר, לליגה הסדירה ולמאני טיים כאחד.

4.

ועכשיו הגיע הזמן לדבר על מאמנים. הסדרה הנוכחית הייתה בשליטה מוחלטת של ניק נרס עד כה והתוצאה (1-3 לפני המשחק החמישי) בהתאם. סטיב קר נראה היה עד המשחק הלילה כמי שנגרר לקרב רחוב כשהוא לבוש בחליפת ערב בדרך לתיאטרון. קרב שהוא לחלוטין לא היה מוכן לו.

המשחק הלילה היה שונה. זה לא רק דוראנט שנתן לקר יותר כלים לשחק איתם זה גם שינוי הרוטציה הקבועה ודקות המנוחה הקבועות של השחקנים, זה גם הניסיון לשלב את קווין קוק במקומו של איגודאלה בחלק מהרגעים המכריעים בשביל לקבל עוד איום על הסל, זה גם כמה מהלכים של חסימות אומן לקארי ותומפסון בשביל למצוא אותם חופשיים וזה אפילו כמה פסקי זמן שנלקחו בזמן הנכון ונתנו קצת חיות לקבוצה. לא, קר עדיין לא מנהל משחק ברמה הכי גבוה שיש ועדיין יש לו יותר מזל משכל בכך ששניים מהצלפים הגדולים בהיסטוריה משחקים אצלו בקבוצה אבל לפחות הוא הבין שהוא צריך להפשיל שרוולים בשביל לנצח בסדרה הזו. וגם זו התקדמות.

ומהצד השני, ניק נרס עשה את הטעויות הראשונות שלו כשלא איזן את הראפטורס בדקות ההכרעה. כשהם היו ביתרון 97-103 הוא לקח טיים אאוט והוציא אותם מהשטף (במקום לעשות מהלכים אוטומטיים, הם התחילו לחשוב. בחיי, שפסק זמן לפעמים יכול לחבל) ובשניות ההכרעה במקום לקחת טיים אאוט ולחשוב איך הכדור מגיע לקוואי, הוא נתן לקבוצה שלו לשחק בלי להפריע להם מה שהוביל לזריקה רעה של לאורי אחרי דאבל-אפ על לאונרד.

אין מה לעשות, לנרס עדיין אין את הניסיון המשמעותי במשחקים מאין אלו, מה שעלה לו בהפסד. החדשות הטובות הן, שהוא בדרך-כלל לומד את הלקח מהר מאוד ותוך כדי תנועה. במשחק הבא הוא כבר ידע מה לעשות ברגעי האמת, אם יהיו כאלה.

5.

ועוד מילה בסיכום המשחק מגיעה לדמרקוס קאזינס שכמעט הפך להיות הדמות הטראגית של המשחק אחרי שסל שלו נפסל בגלל 'הפרעה למהלך התקפי' (מסוג הדברים ההזויים שרק ב-NBA  מסוגלים לקרוא להם ככה) ועבירת התוקף שלו בחסימה כמעט עלתה לוורירס בעונה כולה אם רק טורונטו הייתה יודעת לבצע התקפה אחרונה כמו שצריך.

אם יש משהו שמתגלה בנוגע לקאזינס בשנים האחרונות, זה שיותר משיש לו כישרון בטונות, יש לו קילוגרמים על קילוגרמים של חוסר מזל. תחשבו על זה רגע: כמה נאחס זה להיבחר על ידי סקרמנטו, כמה נאחס זה להיפצע בדיוק כשאתה בעונת שיא בקבוצה שמגיעה לפליאוף, כמה נאחס זה להגיע לפליאוף ולהיפצע שוב וכמה נאחס זה לעשות מאמץ הירואי בשביל להיות כשיר לסדרת הגמר ואז לראות את הקבוצה שלך מפסידה ברוב המשחקים (ובסיכוי גבוה את הסדרה כולה).

שלא נדבר על כך שמאזן הפליאוף של קאזינס (והלוחמים כשהוא על הפרקט) עומד על 4-3. ואת זה הוא עושה עם אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של המשחק…

בקיצור, אם חשבתם שהבעיה של הווריירס זה פציעות או שובע – טעיתם. זה רק קאזינס שמביא את הנאחס.

6.

ונחזור לעניין איתו התחלנו – הפציעה של קווין דוראנט שזימנה את המופע מעורר המחלוקת במסגרתו הקהל של טורונטו הריע כשהדוראנטלה דידה החוצה מהפרקט.

אני חייב לציין שלמרות ששכלית אני מסוגל להבין את צקצוקי הלשון על המעשה הזה ואפילו מזדהה איתם, רגשית אני לגמרי מבין את הקהל של טורונטו.  באווירה האמוציונאלית של 'משחק אליפות' כשכל סל, כל עבירה וכל דבר שקורה על הפרקט יכול להיות ההבדל בין חגיגה בסוף הערב לעוד שעות של ציפייה דרוכה, הרגש הוא זה ששולט. לא, כנראה שאף אחד בקהל של טורונטו לא חשב באותו רגע על הסיפור הטראגי של שחקן שבא להילחם עבור קבוצתו וחווה פציעה שמערערת את כל ההמשך שלו מכאן והלאה. הם רק חשבו על ניצחון של הקבוצה שלהם כמו שהם עושים בכל הפליאוף הנוכחי בהופעה שאין שנייה לה.

אז גם כאן, אתן לאוהדי הראפטורס ליהנות מהספק ואאחל החלמה מהירה לKD, כי בריאות, כמו שלימדה אותי סבתא, זה הדבר הכי חשוב מסתבר.