כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים) – פרק 11

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן
פרק 10 – דאטורה

פרק 11 – הארוחה האחרונה

האיש המכונה דאטורה קם מן הספה באיטיות ופנה לכיוון הדלת, "אני אניח לכם להשלים, וודאי יש לכם הרבה על מה לדבר. בינתיים, ביתי הוא ביתכם. ל-24 שעות. מ ע כ ש י ו".

כשיצא פניתי לג'יין, מדבר בקול. הם צופים בנו לבטח ומצפים שנפנה אחד לשנייה בדברים. "מה לעזאזל קורה כאן ג'יין? מה עשית?".

היא סובבה אלי את ראשה בפעם הראשונה מאז שנכנס מארחינו. פניה משדרות בוז וביטחון אולם שפתה העליונה רועדת, מסגירה רק לי את רגשותיה. "מה איכפת לך? מה אתה עושה פה בכלל? אני עזבתי אותך, אתה לא מבין את זה? לא רוצה לראות אותך, מצדי שיהרגו אותך. התגלית שלי תיחשף לכל העולם, ואין אחד שיוכל לעצור זאת!". אצבעותיה רפרפו במהירות, 'פגוש אותי בגן אהובי, אני אסביר לך הכול'.

טיילנו בגן, שמלתה השחורה חושפת את ירכיה החטובות, תוצר של שנים של שחייה אובססיבית בבריכה, לעיתים שעתיים רצופות במים ללא הפסקה. כמו מנסה לנער מעליה את המחשבות, את מציאות היומיום, היא הייתה נכנסת לבריכה ולא מפסיקה עד שכל שריריה רעדו מכאב.

 גווה זקוף והליכתה כאיילה, פוסעת על קצות אצבעותיה, רק מעט נשאר בכדי שתרחף מעל האדמה, כאילו כוח הכבידה משפיע על גופה הקטן פחות מעל שאר בני התמותה. ידינו כמעט ונוגעות אחת בשנייה, נמשכות כמגנטים הפוכים.

נאלצתי להחזיק בכל כוחי, לשלב את ידיי אל חזי על מנת שלא לגעת. היא הלכה שם לצדי כהולוגרמה, כל גופי כואב מהמחשבה שהיא כה קרובה ואני לא יכול לגעת. בחרנו מיקום מרכזי, בגינה המרובעת לצד המזרקה. אנחנו צריכים שישמעו אותנו, אך לא יראו את ידינו. התחלנו לנהל וויכוח סוער בקול. אני מנסה לשכנע אותה להסגיר את סודה על מנת שיחוסו על חיי. איך היא תוכל לתת לי להתענות רק בכדי שהיא תוכל לחשוף את תגליתה.

היא ענתה בקול שלפעמים יש הקרבות שצריך לעשות לטובת הכלל. אם אברהם לא היה מוכן להקריב את בנו שלו, הוא לעולם לא היה כורת ברית עם אלוהים. זו שיחה שהיינו מורגלים בה מאז שהיינו ילדים. תמיד אהבנו לעשות זאת, לדבר בקול ברכבת או במקומות ציבוריים על נושאים מביכים, כולם מסביב מטים את אוזנם לזוג המטורלל, ואילו ידינו מדברות על נושאים אחרים לגמרי, לרוב צוחקים על חשבונן של אותן אוזניים בסביבתנו. השפה הסודית שלנו.

"את בסדר? הוא עשה לך משהו?" סימנתי באצבעותי.

"הוא לא עשה לי כלום, רק איים בינתיים, אבל אני רואה שסבלנותו פוקעת. הוא זקוק לי כיוון שאני יודעת איפה הניסוי, איפה התוצאות. הוא לא יפגע בי, אולם הוא לא יהסס לפגוע בך אהובי."

"למה באמת עזבת אותי ג'יין? היו לנו בעיות אבל היינו יכולים לפתור אותן".

"רק עזבתי אותך וכבר אתה ניגש לבחורות בבר? אני רציתי להגן עליך, מה התירוץ שלך?"

"באמת? יש לי 24 שעות לפני שיענו אותי למוות ואנחנו רבים על זה עכשיו? חיפשתי אותך, בגלל זה פניתי אליה. הפלגתי חצי עולם בשבילך, בואי לא נתווכח".

"הגעת לפה על הכלבה המשוגעת? מצוין! ידעתי שתבוא אחרי. יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. עכשיו יש לנו פחות מעשרים ושתיים שעות כדי לצאת מכאן ולהפליג לאמריקה. יש לי תכנית".

סיימנו את שיחתנו בצעקות רמות של "אני שונא אותך", "אני שונאת אותך" ונפרדנו לדרכינו. פרשתי לחדרי בתקווה שג'יין לא תכזיב אותי גם הפעם.

משרת בא לקחת אותי לארוחת הערב בשמונה וחצי, הספרדים לעולם לא אוכלים את ארוחת הערב לפני שמחשיך. שש עשרה שעות לפני שיסתיים זמני בחיים אלו.

ישבנו רק שלושתנו לשולחן האוכל הענקי. שרשרת של משרתים נכנסה ויצאה עם מטעמים מקומיים, קנקני יין שמיוצר באחוזה הונחו כלאחר כבוד ליד צלחתי. הנוזל המשיי, המיוצר מענבי טמפרניו כהים וארומטיים, מחליק על גרוני ברכות, מותיר על לשוני ניחוחות פרחים ופירות יער. ג'יין סימנה לי שלא אשתה יותר מדי, היא מכירה את חולשתי ליינות ספרדיים.

אכלנו ושתינו בדממה, מנסים שלא להביט לצדדים. ג'יין נראתה קורנת, כאילו משהו הפיח בה חיים. אני מכיר את המראה הזה, היא זוממת משהו.

דאטורה פנה אלי בקולו הרועם. "מדוע הפרצוף החמוץ דניאל? אני עלול להיעלב שאתה לא נהנה מהכנסת האורחים שלי. קדימה, אכול ושתה כי מחר נמות". הנהנתי לעברו בפרצוף חמוץ, מעריך את האירוניה בדבריו.

צעקות וקללות נשמעו בספרדית מהמסדרון הסמוך. רעשים של צלחות מנותצות וכלי מתכת מצלצלים, היה נדמה כאילו המהפכה התחילה, Viva La Revolution. שלושתנו הפנינו את פנינו לכיוון דלת הכניסה. לחדר פרצה בסערה בחורה בלונדינית סמוקת לחיים. שפתיה החושניות פולטות מילים שאין להעלות על הכתב, עיניה התכולות משדרות זעם מתפרץ. הבטתי עליה בתדהמה. ג'ואנה! מה היא עושה כאן? ג'יין הציצה אל המתרחש בארשת ספק משועשעת ספק מופתעת. "אבא!! איך העזת? מה עשית?? הרגת אותה. רצחת את החברה הכי טובה שלי. את חברתי היחידה".

דאטורה קם לעברה, מניח על כתפיה את שתי ידיו העוצמתיות, מנסה לחבקה, להשתלט על גופה המשתולל. הוא לחש באוזנה מילים ספורות שכנראה והרגיעו אותה מכיוון שהיא מייד השתתקה, כתפיה רפו והיא סבה על עקבותיה כלעומת שבאה. "אני מצטער על ההפרעה", הוא אמר לאחר שהתיישב ושתה כוס יין בלגימה אחת, "זו היתה ביתי, חואניטה. כנראה שגילינו מי היתה הבחורה על האופנוע שעקבה אחרי דניאל".

דאטורה שלח מבט חד לכיווני בעת שדיבר כעת. "אני מצטער ג'יין, אבל ביתי יכולה להיות אימפולסיבית יותר מדי לעיתים, בעלך השאיר עליה רושם יוצא דופן באותו הערב". ג'יין הביטה אליו ברוגע לא אופייני לה, "זה בסדר אני מבינה. דניאל יכול להיות מקסים ביותר כשהוא רוצה. אני בטוח שגם ג'ו תבין לאחר שתירגע". ג'ו? ג'ואנה? חואניטה? כמה שמות יש לבחורה הזו. "רגע, אתן מכירות?" פניתי לראשונה הערב לעברה של ג'יין. "כן", היא החזירה לי מבט חודר, "יצא לנו להיפגש כמה פעמים בתקופת שהותי כאן, ילדה חמודה". את הדגש היא הניחה על המילה ילדה, ששנינו נבין. היא ניגבה את סנטרה והגניבה לי מילה מאחורי המפית, "מזרקה".

לאחר ארוחת הערב וארבע עשרה שעות לפני שציפורני הראשונה עמדה להיעקר, ביקשתי את סליחתו של מארחי ויצאתי החוצה להתאוורר על יד המזרקה. ג'יין הגיעה לאחר כמה דקות ונימה בהולה במבטה. "אין זמן" היא סימנה לי, "ג'ו תעזור לנו, כשתשמע את היריות, תרוץ אחרי". לא היה ברשותי זמן להגיב ולקבל הסברים על המתרחש. בעודה מדברת יריות נשמעו מכיוון החצר וג'יין החלה לרוץ. עקבתי אחריה, רצים שפופים, חוצים את מרבדי הדשא בינות עצי הזית.

נראה כי אף אחד לא הבחין בנו, כל השומרים היו עסוקים בפולשים בצדו האחר של המנזר. צפצופים חדים בקעו מתוך ראשי, עולים ונעשים תכופים יותר עם כל צעד. הנחתי ידי על אוזניי אולם דבר לא עזר, הצפצופים בקעו מבפנים.

המשכתי לרוץ, עוקב אחרי ג'יין אל תוך האורוות. היא ניגשה אל השוקת וניסתה להפכה. "בוא תעזור לי, היא אמרה, זה חייב להיות כאן, ישנו פתח סתרים מהאורוות אל החוץ, הנזירים היו חייבים דרך לצאת החוצה במקרה של התקפה".

 רכנתי לצידה, הופכים את השוקת והמים המעופשים שבתוכה, אך לא היה דבר מלבד טחב ואדמה. ג'יין הסתובבה כאחוזת תזזית, הסוסים מסביבנו החלו לצהול ולאנפף בעצבנות אך היא ניגשה לכל אחד מהם, ליטפה את אפו, הסתכלה אל תוך עיניו והם דממו. "זה חייב להיות כאן" היא המשיכה למלמל. הפכנו את קוביות החציר, דפקנו על הקירות, אך לא היה זכר לפתח סתרים. "אין לנו זמן", המשיכה ג'יין למלמל לעצמה. "רומיאו, זה חייב להיות רומיאו".

היא נכנסה למכלאתו של סוס ערבי שחור וגאה שהחל לצנוף עם כניסת הפולשים לביתו. אוזניו התחדדו, נחיריו התרחבו, שריריו החלו לרעוד. הוא כמעט ונעמד על רגליו האחוריות והחל לבעוט בפראות כאשר ג'יין תפסה את ראשו בכל כוחה, הצמידה את לחייה לאפו, לוחשת מילות הרגעה לסייח הצעיר, אולי גם לעצמה, מסמנת לי להמשיך לחפש. אין זמן, אין זמן, הדהדו המילים בראשי. מייד הם יבינו שנעלמנו ויבואו לחפש אחרינו. הצפצופים לא פסקו ונעשו צפופים וחדים, גופי החל לפרכס לשמע הרעש הבלתי נסבל. לפתע הרגשתי מכה על חזי והכול נרגע.

רומיאו הצליח לשחרר בעיטה שהעיפה אותי לפינת המכלאה. ג'יין הביטה בי בדאגה. הסתכלתי על סביבתי בבלבול, מרגיש רגוע להחריד, הצפצופים פסקו. קערת מים שכבה לצדי בפינת המכלאה. רכנתי אליה וניסיתי להרימה אך היא לא משה ממקומה, היא הייתה מקובעת לאדמה. סובבתי אותה סיבוב מלא כנגד כיוון השעון. היא נעה כמפתח, קליק נשמע והמשטח שאליו הייתה הקערה מחוברת התרומם וחשף לפנינו פתח צר וסולם היורד אל תוך השחור. סגרנו אחרינו את משטח הברזל והמשכנו לרוץ באפילה, רק פנסה של ג'יין מאיר את דרכנו.

איבדתי את תחושת הזמן, לא הרגשתי את שריריי. איני יודע כמה זמן רצנו ולאיזה כיוון. נשימתי נעשתה כבדה, סחרחורת תקפה אותי באוויר המנהרה הטחוב. ג'יין המשיכה במרץ ואני מקרטע אחריה, פעם נוספת מכה על חטא על כך שתמיד התחמקתי מלהצטרף אליה לאימוני הכושר המפרכים. מאז שירותי הצבאי הבטחתי לעצמי שהפעם הבאה שארוץ תהיה כאשר ירדפו אחרי. ובכן, עמדתי בהבטחתי.

המנהרה הפסיקה ללא אזהרה. הגענו למבוי סתום. נראה היה שבאחת מרעידות האדמה שפקדו את האי התדרדרו סלעים שחסמו את המשך הדרך. נשענתי על ברכי, מנסה להסדיר את נשימתי. ריאותיי כמעט ונחסמו לגמרי.

גז ראדון, גז אצילי שנפוץ בבטן האדמה, בייחוד במרתפים ומנהרות כגון זו, ללא צבע טעם וריח. אטומי הראדון נספחים לחלקיקי האבק ומקרינים את רקמות הריאה, אנחנו חייבים לצאת מכאן במהירות.

ג'יין הסתובבה כמו לביאה בכלוב, ממלמלת ללא הפסקה, 'זה לא ייתכן, זה לא ייתכן'. "מה לא ייתכן?" שאלתי, "המנהרה חסומה, נראה שהיא נמצאת כך כבר הרבה זמן". "זו הסיבה שזה לא ייתכן", היא ענתה בקוצר רוח, "היא אמרה לי שהיא עשתה דרך זו אינספור פעמים. מאז שהייתה ילדה".

"היא? איזו היא?" עניתי, מנסה להבין מה מתרחש. ג'יין האירה בפנסה אל כל עבר, אל הסלעים החוסמים, אל הקירות, עליי.

"ג'ו, ג'ואנה. היא הבטיחה שתעזור לי. הסברתי לה את תכניתי, היא הסכימה לשתף פעולה". קולה נשבר, מסרבת להאמין שכאן מסתיים סיפורנו. בבטן האדמה, באוויר הטחוב של מנהרה ממוטטת.

קולות של מלאכים נשמעו ממעל, באים לקחתנו בדרכנו האחרונה, "פסססט. פסססט. ג'יין…". מוזר, תמיד דמיינתי שיהיו קולות פעמונים. אולי נבל וכמה כינורות. מעולם לא חשבתי שיקראו לי כפי שקוראים לחתול רחוב מורעב. ולמה ג'יין? אני מת פה, לא ג'יין. "פסססט, ג'יין, למעלה". מלאכים שמדברים במבטא ספרדי? זה כבר מוגזם. פתחתי את עיני והבטתי אל על.

ג'יין כבר עמדה על רגליה. עיניים הבזיקו אלינו מבעד לתקרה ומצית נדלקה, מאירה לנו על צוהר קטן, לא רחב יותר ממאורת ארנב, שניצב מעל הקיר. "יש גומחות חצובות בקיר, תטפסו עליהם ותגיעו אלי". לקחתי כמה נשימות עמוקות, ראשי הכביד עליי, מאמץ אחרון לפני שאתעלף. ג'יין חיכתה שאטפס ראשון, היא הייתה בכושר עדיף ושאפה פחות גזים רעילים. טיפסתי בכוחותיי האחרונים וקרסתי אל תוך הבנטלי השחורה.

לאחר שג'יין יצאה, היא וג'ואנה הסתירו את הפתח ונכנסו למכונית. ג'ואנה נראתה נרעשת ומחויכת. "עשינו את זה", אמרה לג'יין ופנתה אלי. "אתה וודאי לא מבין מה קורה פה, אל תדאג אני אספר לך הכול".

חייכתי בחולשה, "תודה, אני אשמח להסבר".

ירדנו ללא אורות בדרך החתחתים התלולה, ג'ואנה נוהגת בביטחון ומלהגת ללא הפסקה. "ג'יין פנתה אלי בימים הראשונים שהיא הגיעה לביתנו. היא לא סמכה על אבא, היא טענה שלמרות שדבריו שופעים טוב, מעשיו מעלים תהיות. היא חשבה שהוא מתמהמה יותר מדי, היא הרגישה כלואה, כאילו הוא מנסה לחלוב ממנה את המידע. היא אמרה לי שכל מה שהיא רוצה הוא לעזור לאנשים שמתים מצמא והתחננה בפני שאצא להסתובב בחוץ, ללכת לפאבים המקומיים, לשוחח עם האנשים האמיתיים ולצאת מכלוב הזהב שלי.

בתחילה לא האמנתי לה, איך הייתי יכולה לדעת? תמיד הקיפו אותי שומרים, דאגו שלא אראה מה שאני לא צריכה לראות, אך ככל שהסתובבתי בחוץ יותר, כך הבנתי באיזו בועה חייתי עד היום. לראות מה אנשים מסוגלים לעשות בשביל בקבוק מים, בשביל מקלחת. היא אמרה שיכול להיות שתגיע לכאן ואם אגלה זאת, עליי למנוע ממך לפנות לאבי.

 אז פניתי לחברתי שתעקוב אחריך. אולם עקבו אחריה. זאת אשמתי שהיא מתה, זו אשמת אבי. זו אשמתו שאנשי האי גוססים ואנחנו חיים בפאר והדר מוקפים בשומרים. סיפרתי לג'יין על מנהרת הסתרים שגיליתי בטעות כשהייתי ילדה, כך יכולתי לצאת החוצה מבלי ליווי השומרים, אולם הם תמיד מצאו אותי. הם השתגעו איך הצלחתי לצאת להם כל פעם מתחת לאף.

לאחר שגיליתי מה אבי עשה לפרדריקה, הגנבתי מכתב מוצפן לג'יין. כתבתי לה שהחופש נמצא באורוות, מתחת למים. מחוכם מצדי לא?

 סיפרתי לאנשים בפאב על מיקום המנזר, סיפרתי להם על כמות המים שיש שם בשפע, על כמויות האוכל. תכננתי הכול לבד. ידעתי שהאנשים נואשים והם לא יהססו לפרוץ לתוך המנזר, וזו תהיה ההזדמנות שלכם לצאת החוצה. ושלי להצטרף למהפכה, עומדת להיות מהפכה רצינית גם פה אתם יודעים? הסוציאליזם ינצח".

הבטתי על שתי הבנות בהשתאות, מבצע מבריק, בזאת אין ספק, אולם דבר נוסף הטריד את מנוחתי. סוציאליזם? גם פה? נראה היה שהרמן צדק. קבוצות של אזרחים אכן התקבצו בכל העולם למען מטרה משותפת. והם לא יהססו להרוג למענה. 

עצרנו בפתח המפרץ. שלושתנו יצאנו מהרכב. שתי הבנות החליפו חיבוקים אמיצים, ג'יין לוחשת סוד לאוזנה של הנערה הצעירה. ניגשתי גם אני אל ג'ואנה, עדיין חלש מתלאות הערב, קורץ לה בעיניי העייפות. "אמרתי לך שאראה אותך עוד פעם, אפרסקים. תודה ובהצלחה במהפכה. רק עצה אחת מאדם מנוסה- בסופו של יום רק את תחיי את שארית חייך עם מצפונך, אז תנסי לא לעשות דברים שאת לא מאמינה בהם".

התחבקנו קלות לפני שג'יין משכה אותי אחורה. "בסדר, בסדר. זה מספיק. אנחנו חייבים להזדרז, מייד כל האי יחפש אחרינו". נשארנו כעת רק שנינו, כבר יכולתי לדמיין אותנו לבד על היאכטה, כמו בימים הטובים. סוף כל סוף אוכל לחבק אותה. לנשק אותה. נעשה אהבה. אהבה של געגוע. אפשוט את הבגדים מעליה. לאט. אנשק את צווארה, ארד למטה, לא אחסיר אף נגיעה. כך על הסיפון, תחת מסך הכוכבים, נתמסר אחד לשנייה, כמו שהיינו פעם.

בינתיים, הוצאנו את המים מתוך החול, אספנו את הסירה המתנפחת מתוך המחבוא ושטנו אל מקום מבטחים, אל הבית. רק אבחות המשוט על המים קוטעות את דממת הליל. "עשינו זאת", אמרה ג'יין לבסוף, פניה מאירות בהתרגשות, "אנחנו ביחד, נגד העולם, כמו שתמיד אמרנו, ואנחנו בדרך לעשות משהו גדול דניאל. חכה שאני אראה לך, אתה לא תאמין".

למען האמת, הניסוי היה אכפת לי כרגע כקליפת השום. מבחינתי העולם יכול ללכת לעזאזל. אבל לראות אותה כך, מוארת באור הירח, או באורה שלה, מילא את ליבי באושר. אולי הרמן צדק, כשישנם אנשים כמוה, לעולם יש עוד תקווה.

סירת הגומי נעה בקלילות על פני המים בצדו המערבי של האי. בצפון נשמעו צלצולי המהפכה, במזרח- חורבן העולם הישן. שתי הדמויות נעו כצוות מיומן, קושרות את הסירה אל יאכטה שעמדה בודדה וחשוכה בפתחו של המפרץ הקטן. הן העלו את האוצר הנוזלי אל הסיפון וניגשו לחדר הבקרה, כל מחשבתם נתונה במימוש אהבתם. אדם חיכה להם בחדר הבקרה. מבנה גופו חסון, זקן לבן מעטר לסת חזקה, עיניים אפורות מחייכות וכובע דייגים יווני. שעון עם גבו אל לוח הבקרה, אקדח אחוז בידו הימנית, מביט באיום אל עבר הזוג המופתע.

****************

לפרק הבא