את הכתיבה שלי באתר החדש, אני בוחר לפתוח עם טור שפרסמתי בבלוג האישי לפני שנתיים ועדיין רלוונטי, לדעתי.
אני רוצה להודות למייסדי האתר, יאיר, מידן, סער ושי על הבמה שמאפשרים לי.
מקווה שתהנו.
*
אחד ההישגים התודעתיים המרשימים של מועדוני ספורט בכלל וקבוצות ב-NBA בפרט, הוא הקונצנזוס לפיו נאמנות צריכה להתקיים אך ורק מצד השחקן, אך לעולם לא מצד הקבוצה. מקבלי ההחלטות בקבוצות מכירים היטב את הרגשות הפאשיסטיות-פונדמנטליסטיות שלנו בכל מה שקשור לספורט. א'-ב' של אהבה חסרת פניות. אהדה ללא תנאי, ללא כחל ושרק. הקבוצה אותה אנחנו אוהדים יכולה לטעות מקצועית, אך היא לעולם לא יכולה לטעות ערכית-מוסרית. האם שחקן יכול לטעות כך? בוודאי. הוא בן אנוש. אנשים טועים. אבל קבוצת ספורט? לא ולא. הרי לא מדובר על האנשים שמנהלים אותה, אלא על איזה רוח מועדון או DNA או כל שקר אחר שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו.
גם לגבי השחקנים זה כמובן לא חד משמעי. זה בעיקר תלוי בנרטיב או בפוזיציה שלנו. אם אנחנו אוהבים את השחקן, אזי שהכל מוצדק. זה לא שהוא רצה לעזוב, אבל החברים, הכוכב השני, הבעלים, הסגל, מזג האוויר, החינוך של הילדים ומה לא. השחקן צודק. ואם אנחנו לא אוהבים אותו? בוגד, נפשע, לוזר, חדל אישים, מוג לב.
מי שתומך בלברון ג'יימס יגיד שהוא עזב את קליבלנד שלא עשתה מהלכים ראויים כדי להעמיד לו סגל ראוי וחזר כדי לגאול את עצמו ולהביא אליפות למקום בו גדל. מי שמתנגד לו יטען שהוא אופורטוניסט שרק מחפש עוד טבעת.
מי שתומך בקיירי אירווינג יגיד שהוא צודק כשהוא רוצה להוביל פרנצ'ייז ושהוא לא רוצה לטבוע כשרב החובל יעזוב פעם נוספת. מי שמתנגד לו יטען שהוא בעצמו מסייע להטבעת הספינה בעצם עזיבתו או שהוא בורח רגע לפני שיש לו הזדמנות לחזור ולהוביל פרנצ'ייז שלא פשוט להוביל.
את אותה אמביוולנטיות לגבי שחקנים כמעט ולא רואים לגבי קבוצות. בוסטון זה עתה העבירה בעסקת חליפין שחקן שהקריב את הבריאות לטובת הקבוצה ואף שיחק בה שעות קלות לאחר מות אחותו. ואולי גם זו טענה קצת מוגזמת, הואיל והשחקנים בעצם מקריבים עבור הקריירה שלהם ולא עבור אף אחד אחר.
בכל מקרה, היו אוהדי בוסטון שקצת התבאסו מהעניין ואף ישמרו חסד גמדים לאיזייאה תומאס, אבל אף אחד מהם לא יעבור מאוהד לשונא. איש לא יטען שמורשת המועדון נפגעה.
קבוצות מתייחסות לשחקנים באופן הזה בצורה די גורפת משך עשרות שנים. נכון, פה ושם יש איזו מחווה ראויה, אבל זה היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. ככלל, המועדונים פועלים באופן שמשרת את האינטרס שלהם.
בשנים האחרונות נפל דבר והתופעה בה טובת המועדון הנוכחי אינה חלק אקוטי בשיקולי הקריירה של השחקן התרחבה בצורה ניכרת. כמו במגמת השלשות, אין פה שום דבר חדש, אבל בהחלט יש פה הקצנת המגמה. סטפן קרי וגולדן סטייט לוחמים אינם הורי תופעת השלשות, אבל סייעו לה רבות בכך שהביאו אותה לרמת ביצוע כה עילאית. מהבחינה הזו, לברון ג'יימס אינו אבי התופעה עליה אני מדבר, אבל סייע לה בכך שהביא אותה לרמת ביצוע כה עילאית.
בתור אחד שמגדיר עצמו כאוהד שרוף של קבוצה ובכל שנת 2017 הפסיד רק שני משחקים שלה באצטדיון, בכל המסגרות, בית או חוץ, וגם זה בימים הסמוכים ללידת בנו השלישי, אני מודה בפה מלא שאני לא הוגן עם השחקנים. תמיד טובתה של מכבי לנגד עיני. (אם כי עזיבתו של שחקן, גם בטונים צורמים, לא תגרום לי לקרוא לעברו קריאות בוז. קל וחמר שלא אקלס.) ברם, כשלא מדובר על מכבי והרגש פחות משחק תפקיד אני לא יכול שלא לשים לב לאבסורד.
לדעתי, הדרישה מהשחקן צריכה להיות מקבילה לדרישה מהמועדון. ואם מועדון יכול להחליף בנקל שחקן כמו תומאס רק כי זה מתאים לו מקצועית (ומבחינת משך החוזה ורצף הזמן, אני מניח שרוב האנשים יסכימו שזה אכן מתאים לו מקצועית, למרות שאירווינג העונה, בינתיים, לדעתי, פחות טוב ממה שהיה תומאס בעונה שעברה), אין שום סיבה נראית לעין ששחקן יגלה נאמנות כלשהי למועדון, אלא אם כן ישנו מתאם חיובי גבוה בין אותה נאמנות לאינטרס האישי שלו.
מי שמעריך את בוסטון על המהלך הקר והמחושב שעשתה, כדי להשיא את סיכוייה המקצועיים, צריך באותה המדיה להעריך הן את לברון ג'יימס והן את קיירי אירווינג על המהלך הקר והמחושב שעשו כדי להשיא את סיכוייהם. וכן, גם את קובי בראיינט וטים דאנקן שידעו לאיים בעזיבה כדי לכופף את המועדון. אם אנחנו בעד מי שלוקח את גורלו בידיו, אני חושב שראוי שנהיה עקביים בעניין.
*
אחרי ההתמחות, התחלתי לעבוד בבית השקעות בתל אביב במחלקת הביקורת הפנימית. המבקרת הפנימית אמרה לי שקודמי בתפקיד לא עמד בציפיות, ולכן פוטר, לאחר 7 חודשים בתפקיד. אל עבודת הביקורת הפנימית לא התחברתי והנסיעות לתל אביב לא הצדיקו את השכר העדיף על פני משרה קרובה לבית. לפיכך, אחרי כחצי שנה בתפקיד הודעתי על התפטרותי. אותה מבקרת פנימית הטיחה בי שלא ראוי להתפטר אחרי זמן כה מועט וכי הייתי צריך להיות לויאלי יותר לצרכים של המעסיק. כלומר, לפטר אדם אחרי חצי שנה זה תקין, אבל כשזה מגיע מהעובד זה לא ראוי.
היום זה נשמע לנו מעט מגוחך, אבל פעם זה היה הלך הרוח.
בשוק העבודה אנחנו מזמן שם. פעם עובדים היו נאמנים למעסיק עד כדי חירוף הבריאות, השכר והתנאים. הכל בשם איזה אידיאל ערטילאי. כיום, נדירים המעסיקים שמגלים נאמנות לעובדים ומנגד העובדים מוכיחים שהם לא פראיירים. התחלופה בשוק העבודה לא זו בלבד שיותר גבוהה, אלא יותר גבוהה משמעותית גם בקרב בכירים.
ברשתות החברתיות יש לי גם חברים בעשור השישי והשביעי לחייהם. אני רואה איך הם מתרצים בחצי התנצלות החלפת מקום עבודה. בגילנו אנשים לא פעם גאים בזה.
האם זה מה שעתיד לקרות גם בעולם הספורט? האם ההערכה לכוכבים שמשיאים את הסיכויים שלהם בכל דרך חוקית תגבר או שמא הדבקות בצדקת דרך המועדון תפחת? ימים יגידו. המגמה כבר בעיצומה ונותר רק לראות איך תגיב לזה דעת הקהל וכמה אותה תגובה תגביר או תבלום את המגמה.
35 תגובות
קצת באיחור
אבל אחלה טור 🙂
לדעתי כל ניסיון להשוואה בין מקום עבודה רגיל לבין מקום עבודה של ספורטאי שיש מאחוריו קהל של אוהדים הוא ממש אבל ממש לא רלבנטי. הלך הרוח הוא שונה, יש כאן תקשורת ופרסום והשפעה סביבתית עצומה.
אני בתור אוהד של קבוצה רואה מול עיני רק את טובת הקבוצה, שחקן טוב שעוזב אותה פוגע בסיכוי של הקבוצה שלי להצליח.
לעומת זאת, במקום העבודה אנשים באים והולכים, ברור שזה משפיע על אותם אנשים שעובדים בחברה ואפילו על מידת הצלחה במקרה של עזיבת אנשי מפתח אבל אין כאן ציבור של אוהדי החברה שנפגע מכך (אולי מחזיקי מניות ;))
מנקודת הראות של השחקן, ברור שהוא צריך לעשות מה שטוב לו, לגיטימי, צריך להתקדם, אבל שלא יצפה שאוהדי הקבוצה יתמכו במהלך.
לגבי אוהדי השחקנים זה לדעתי משהו שהיה קיים מאז ומעולם, היום פשוט יותר מופץ ומדברים על זה
לא מסכים איתך. אתה לקוח של ליגת ה-NBA וצורך את התכנים שלה – במה זה שונה מלקוח של נטפליקס שצורך את התכנים שלה? אם עכשיו מנהלים בנטפליקס יעזבו וכתוצאה מכך איכות הצפייה והתוכן יפגעו – הלקוחות יעברו להוט, או שהם יישארו בנטפליקס ויבקרו את המנהלים שעזבו? הלקוחות נפגעים במצב כזה לא פחות מאשר כששחקן גדול עוזב את הקבוצה.
לא רואה הבדל אמיתי בין כוכב ב-NBA לשף במסעדה מבחינת ביזנס – בשני המקרים יש קהל שנהנה מהתוצר ובשני המקרים שינויים ישפיעו על הלקוחות.
לא כתבתי שאותה חברה לא יכולה להיפגע, להפך אפילו כתבתי שכן.
הנקודה היא שההבדל טמון בעובדה שבספורט יש אמוציות, אני בתור אוהד לא מתכוון לנטוש את הקבוצה שלי. עם כל הכבוד ליס הוט ונטפליקס אין שם שום אמוציות, המוצר לא מספק סחורה אני עוזב, קבוצת כדרוסל שאוהדים לא עוזבים
עידן אני איתך בעניין שיש בספורט משהו מיוחד אמוציונלי ושבטי הרבה יותר מכל ענף אחר.
אני מוצא המון קונפליקטים באיך שאני מסתכל על קבוצת הספורט שלי לאיך שאני רואה כל מקום עבודה או בידור אחר
מאמר מצוין. חייב להוסיף למדורה את עניין הנאמנות של הקבוצות והשחקנים לאוהדים – בסופו של דבר בלי קהל אין זכות קיום לליגה.
תרבות הטנקינג מהווה זלזול בוטה בקהל – אף אחד לא רוצה לאהוד קבוצה שמפסידה 60 פעם בעונה רק בשביל להגיד לו ש"זאת תכנית עסקית ועוד כמה שנים תיהנה מקבוצה מנצחת".
בעונה שעברה 9 קבוצות, כמעט שליש ליגה, סיימו את העונה עם פחות מ-30 ניצחונות.
ב-16-17? 5 קבוצות. ב-2006-7? 3 קבוצות.
העלייה המטאורית בקבוצות שבאופן מוצהר לא מנסות לנצח היא יריקה בפנים של האוהדים והקהל, ותביא בסופו של דבר לקריסת הבסיס של הליגה.
אפשר לבוא בטענות גם להנהלת הליגה שיצרה מצב בו משתלם להפסיד – אבל בעלי הקבוצות מרוויחים בזכות האוהדים ויש להם אינטרס לדאוג גם לקהל.
ועוד דבר- כשקבוצה לא מתחייבת לשחקנים שהיא תעמיד את הסגל הכי טוב שהיא יכולה במטרה לנצח כמה שיותר – איך אפשר לצפות לנאמנות מהשחקנים? מילא כשמעבירים שחקן בטרייד כדי לשפר את הקבוצה (כמו מקרה אייזיה), אבל כשמעבירים שחקנים כדי להחליש את הקבוצה? למה שמישהו ירצה לחתום לטווח ארוך כשהוא לא יודע אם מחר פתאום יסתובב משהו לאיזה GM ופתאום ימצא את עצמו תקוע בקבוצה מפסידה עד סוף הקריירה?
מאמר חשוב ביותר שפותח את הראש! כתוב מצוין.
תודה
מתן כיף לקרוא אותך ולא משנה איפה, ״אתה כאן, אתה שם, אתה בכל מקום בעולם״הצריף של תמרי הנגר).
יותר קל לאהוד שחקן, אתה עובר איתו מקבוצה לקבוצה וזה פשוט. וגם יותר פשוט ״לשחרר״ כשהוא פורש ולעלות על העגלה הבאה . . .
אז לא הסכמתי איתך. עכשיו אני ממש איתך. פוסט חשוב. תודה
תודה מתן , באמת סוגיה שכל אחד מחליט לפי צרכיו ואהדתו איפה הוא עומד.
אחלה פוסט מתן, ובהצלחה חברים
תודה רבה מתן, אחלה טור )אני זוכר עוד את הפרסום הקודם שלו(
המון בהצלחה עם האתר החדש לך ולשאר הכותבים.
בדומה לתגובות דומות, אני חושב שהיום אנשים יותר מתחברים לאהוד שחקן מסויים או אפילו קבוצת שחקנים ולא מועדון (על יתר מידה בnba שקבוצות יכולות לזבל את המגרש שנים רק כדי לקבל שחקנים טובים בדראפט), יותר משתלם לעקוב אחרי שחקן טוב ולא להיות תלוי במאמן שמתחלף או בהנהלה שהחליטה להטריד דווקא את השחקן שהכי התחברת עליו רק בשביל גבה כזו או אחרת
טור מצוין יריית פתיחה משובחת ודוקא מתאים שזה כבר נאמר. באמת התמצית של למה אנחנו אוהבים את זה כל כך.
שיהיה בהצלחה ונראה שבאמת כך יהיה. מצוין.
בהצלחה לכולם! 🙂
אכן שמח לקרוא עוד טקסטים של כותבים איכותיים. שימו פרסומות, תעשו מנוי אפילו. מה שצריך כדי שנוכל להמשיך לא לפתוח וואלה.. 🙂
בהצלחה לכולם! 🙂
אכן שמח לקרוא עוד טקסטים של כותבים איכותיים. שימו פרסומות, תעשו מנוי אפילו. מה שצריך כדי שנוכל להמשיך לא לפתוח וואלה 🙂
מעולה מתן, אקטואלי מאוד ומעורר מחשבה.
מאוד מתאים להעלות את זה לפני השלבים המכריעים ברוב הליגות בעולם שבהם אם התעלית הפכת למלך ואם פישלת אתה נזרק (לדוגמא מקרה קאריוס וליברפול)
מצוין כמו בפעם הראשונה שקראתי.
וכמובן, בהצלחה ומברוק על האתר החדש. גם למייסדים וגם לכותבים. תמיד נחמד שיש גיוון ודעות שונות.
תודה רבה מתן.
המון הצלחה עם האתר החדש. גם אני כמו רבים לא ממש מבין למה הפיצול אבל אני מניח מהיכרות קצרה איתכם ככותבים שהיתה המון מחשבה לפני כן. בהצלחה.
בגללכם עכשיו יש לי פיצול אישיות
תודה אהרון.
אני מבין למה יש מי שרואה זאת כפיצול, אבל מבחינתי אין זה המצב.
אני הפסקתי לכתוב בהופס כי לא ראיתי לנכון להיות חלק מאתר שהלך בכיוון מסוים.
לאחר מכן, עודכנתי שהיו עזיבות נוספות והוצע לי ע"י המייסדים לכתוב כאן.
מהם הבנתי שפחות או יותר אותם הדברים הפריעו גם להם ושהם מקימים אתר בכיוון אחר שככל הנראה יכול יותר להתאים לי, ולכן הסכמתי.
אני לא יודע לגבי האחרים ולמען האמת זה גם לא ממש מעניין אותי ושכל אחד יעשה את השיקולים שלו. אני באופן אישי לא עזבתי את הופס במטרה לכתוב בפוסטאפ, אבל אני כן שמח שהוא נוסד.
נאמנות כמו הנאמנות שלך למנחם לס? פחחחחח
התבלבלת חבוב.
מנחם ביקש ממני לכתוב באתר שלו, למרות שהבהרתי לו מראש שכתיבה שם תהיה משנית לבלוג שלי.
אם כבר, קוראי הבלוג שלי יכולים לבוא בטענות על נאמנות שכתבתי גם במקום אחר (לא באמת כן, מלבד המשפחה שלי אני לא חייב שום דבר לאף אחד, אבל לצורך הדיון).
במרחב הוירטואלי זה היה ברור מהשניה הראשונה שהבלוג שלי הוא האישה והופס ידידה (וזה נכון גם לפוסטאפ).
וזו הפעם האחרונה שאני מגיב לעניין האישי שלי בטור הזה. מעכשיו אפשר לדבר על הטקסט. מי שרוצה לנהל דיון אישי עלי אבקש ממנו לבחור מקום שאינו טור זה. בטח אם הוא עשוה זאת בצורה פחדנית ומטרילה.
האמת שתמיד חשבתי שאתה הכי מתאים לכתוב בדהבאזר. בהצלחה לך ולשאר הנוגעים בדבר.
עם מתן זה חגמרי אפלטוני
בתור עוקב די קבוע אחרי אתר 'הופס',
שמח לראות את האיכות המזוקקת שהתרכזה פה.
הצעה לי עבורכם, אל תחששו "להתמסחר" קצת.
אני אישית, אקבל בהבנה פרסומות באתר (כמובן אופן לא מוגזם).
לדעתי, מגיע לכם תגמול על ההשקעה והאיכות שמושקעת פה.
מאמין שזה יהיה אתר ה NBA המוביל בארץ.
נטו פרגון והערכה לעבודת הקודש שלכם,
בהצלחה!
תודה לכולם על התגובות.
דבר ראשון בהצלחה!
יש אירוניה קלה בהימצאות מאמר כזה בגליון הבכורה של אתר שנוסד בנסיבות של גוזלים שעזבו קן. באמת שכל מטרתי היום היא לברך אבל לא יכולתי שלא להיות משועשע מזה קצת 😉
דברי שלישי: שוב בהצלחה. אני מתכוון להיות גם כאן וגם בבית.
האם כל ההבדל בין 2 האתרים הוא שתמונת הכלב איננה אלבינו ?
אחלה טור מתן והאמת שאני שמח בשבילך ובשביל שאר אנשי הצוות כאן – אני בטוח שעם האיכות שלכם האתר הזה יהיה מעולה (מגניב שפתחתם על נאמנות – אני בטוח שבטווח הארוך כולם יבינו שזה מה שהיה נכון לכולם ושנאמנות לאתר או לאדם מסוים במקרה הזה הייתה עושה רע לכל הצדדים)
מזל טוב
באמת נושא מעניין. גם נאמנות האוהד לקבוצה אחת היא מוזרה, אבל עדיין חזקה יותר מכל דבר אחר.
בסוף בהיררכיה של הספורט, בניגוד לאיך שאני רואה דברים ב'חיים האמיתיים', הקבוצה מעל הכל.
לכן נאמנות של שחקן לא שקולה לנאמנות של קבוצה
מצויין מתן ורלוונטי תמיד
מתן, הצטרפותך אלינו היא כבוד עבורנו!
מאמר נהדר – הוא אקטואלי לחלק מהאנשים כרגע, היה אקטואלי לחלק אחר ויהיה אקטואלי לכל השאר
מאמר נהדר מתן!
לדעתי המגמה תימשך והיא תגרום גם לאוהדים להיות ארעיים יותר, דבר שבא לידי ביטוי בימינו אנו עם תופעת אוהדי הניצחונות ההולכת ומתרחבת
הי מתן תודה על הטור המצויין, מסכים עם יאיר שאוהדי רונאלדו הולכים איתו באש ובמים והוא בתמורה עובר מדינות כדי לא לגרום לדילמה את מי לאהוד בתוך המדינה שלך…. יש מצב שלא מעט אוהדי ריאל אוהדים את יובנטוס כרגע…
מאמר מעולה מתן. למרות שאני זוכר שקראתי אותו, קראתי אותו שוב בשקיקה. מעניין לחשוב על זה בפרספקטיבה של שנתיים. כמה השתנה מאז. כמה העמדה האישית והסיפור שלי, בעקבות עניינים במשפחה השתנה לגמרי. תודה.