כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים)- חלק ב', פרק 8.

חלק א'

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן
פרק 10 – דאטורה  לקריאה לחץ כאן
פרק 11 – הארוחה האחרונה לקריאה לחץ כאן

חלק ב'

פרק 1 – פרופסור קונדרה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – הגלוק לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – פרנקלין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – הקומונה לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – מילר לקריאה לחץ כאן
פרק 6 – קי ווסט לקריאה לחץ כאן
פרק 7ממעבה האדמה אל פני הים

פרק 8 – איי הגן האבוד

"היאכטה לא במצב אידיאלי", מלמלה הנערה לעצמה כשעלו על הסיפון, נחרדת קמעה למראה ההזנחה הפושעת. הסירה עמדה על הרציף מבלי לזוז כבר שנים רבות והצמדה הרבה הדבוקה לגוף היאכטה, כבר הפכה לריף אלמוגים של ממש ותאט את קצב ההתקדמות שלהם.

שני אנשי הצוות שלה חוששים ולא מנוסים. על פי הדיווח שקיבלו עליהם לרדת דרומה בטרם יפליגו מערבה. לשונות חול ושוניות אלמוגים שינו את מקומן במהלך השנים האחרונות והמפות שבידיהם לא מעודכנות. זו בהחלט תהיה משימה לא פשוטה ואין ברשותם מספיק מים לעשות את הדרך חזרה. היא רק קיוותה ש"טורטוגה היבשה" אינה כה יבשה כפי ששמה מרמז.

ההפלגה היתה במורד הרוח, אות מבשר טובות שהפך את המסע לנעים יותר. היא לא רצתה לדמיין איך ירגישו חבריה החדשים אם היו צריכים להפליג כנגד הרוח והגלים. למרות תנאי ההפלגה הנוחים נראה כי המיטב שהצליחו להפיק מהמפרשים העייפים הם ארבעה קשרים. הם יהיו צריכים לחפש מקום מוגן ללילה ולהמשיך למחרת בבוקר. ה- GPS לא נותן מיקום ומהירות, על פי השמועה הצבא האמריקאי סגר אותו לשימוש אזרחי ועל כן השתמשה בתכווינים חזותיים של איים ומצופים מסומנים על מנת לנווט מסביב ללשון חול לא מסומנת, כאשר דייויד עומד על החרטום ומסמן לה עומקים על פי שינוי בצבע המים. ירוק- מסוכן, כחול- בטוח".

לאחר הסתבכות קלה עם העוגן, הם הצליחו למצוא מחסה ללילה בחלק הדרומי- מערבי של איי המרקיז. חצי הדרך אל התקווה. מצב הרוח היה שפוף אף יותר מהרגיל. החבורה ישבה בדממה עת הליל השתלט על הרקיע. הם לא היו מעוניינים לדבר ולא לחשוב מה הם עושים ומדוע. כבר היה מאוחר מכדי לסגת מתכניתם המטורפת.

"אני לא מרגישה כל כך טוב" , אמרה לדייויד בלחש, מנסה להבליעה את קולה על מנת שהפרופסור לא ישמע, היא לא רצתה להדאיג אותו. "יש לי בחילות וכאבי בטן, אני בטוחה שזה לא מחלת ים, אני רק מקווה שזה לא משהו שאכלתי".

עבר עליהם לילה קשה. הזרמים היו חזקים, והיא חששה שהעוגן ייגרר במפרץ הרדוד ולכן חילקו משמרות עוגן. כל הלילה נשמעו פיצוצים קרובים ורחוקים. הצבא חזר להתאמן באזור אך הם שומרים על דממת אלחוט ולא עונים בקשר הרדיו כאשר ניסתה לקרוא להם, לבקש שלא יירו לכיוונם בטעות. כל המשמרת רק חיכתה שתנחת פצצה בדיוק עליהם, "כל כך מתאים לחיים שלי", חשבה במרירות. הבחילות תקפו ביתר שאת בשעות הבוקר והיא החלה לחשוש.

על פי הנתונים שבידיה הזרמים באיזור אמורים להיות צפוניים, אך לאחר כמה שעות הפלגה שמה לב שהמים הפכו לצבע כחול עמוק, כמעט שחור. הם במים עמוקים. כנראה שנסחפו דרומה. היא תיקנה את קורס ההפלגה חמש עשרה מעלות לכיוון צפון והסירה הקטנה שייטה בצייתנות. כולם היו דרוכים, מצפים לראות את מצודת ג'פרסון שתתגלה לנגד עיניהם  בכל רגע.

 לפתע דווקא ניל, שצבעו הפך ירקרק וישב עם מבט מסכן בעיניים לאחר שהקיא כל היום מתנודות הגלים, נעמד והצביע אל עבר גוף מאורך שהחל לבצבץ מן האופק הצפוני. האם זה תורן של ספינה או אולי מגדל? הם שינו בשנית את קורס ההתקדמות והפליגו ישירות לכיוונו. אם זו ספינה עוינת היא כבר וודאי זיהתה אותם ואין טעם לנסות ולברוח בקצב האיטי שהם מתקדמים. במהרה התברר שזהו המגדלור הגבוה של לוגרהד. כנראה שנסחפו כמה מיילים מעבר לנקודה הרצויה, אולי בשל זרמים לא צפויים. עכשיו מגיעים לשלב הקריטי, ניווט בין השוניות.

המחזה שנגלה לנגד עיניהם היה מרהיב.

שונית האלמוגים חצצה בינם לבין הים הפתוח, מקלט מבטחים בתוך הכאוס. המים הכחולים שינו צבעם לטורקיז, להקות דגי מאהי מאהי קיפצו אי שם, חושפים ניצוצות של ירוק וצהוב מן העולם שמתחת. איי הגן האבוד הופיעו כמעטה קסם מלפנים, כגן העדן הצץ מתוך הריק. לשון חול זהובה נמתחה מן המים השקטים אל היבשה, מובילה אל מעבה צמחייה עבוטה, עננות ציפורים שכמותם לא ראו ריחפו בזוגות מעל צמרות עצי הקוקוס, מזמרות במקורן הכחול.

הם לא ידעו ממה להתפעל יותר. מיופיו של הטבע שנחשף במלוא הדרו ותפארתו או מתושייתם ותעוזתם של בני האנוש שבחרו לבנות מבצר באמצע האוקיאנוס.

מעל שישה עשר מיליון אבנים מסותתות הועברו בדוברות מן היבשת הגדולה על מנת לבנות את המבצר המרהיב בפאתי הלא נודע. מאה שנים של בנייה נדרשו כדי לסיים את המעוז האחרון של הרפובליקה החדשה בהגנה על האינטרסים במפרץ מקסיקו. מאה שנים של התחמשות וחששות מפני פלישה מבחוץ שהסתכמו בפאר הטכנולוגיה- פורט ג'פרסון. אך ההיסטוריה, בעוד אחת מההברקות האירוניות שלה, בחרה ששימושו העיקרי של המבצר יהיה כבית כלא במלחמת האזרחים האמריקנית. גן העדן שהפך לכלא כשאחים נלחמו אלה באלה.

הם הקיפו את האי, מחפשים את הפתח שדרכו יכנסו אל המפרץ. תורן בודד תפס את עינם וחשף במהרה יאכטה אל מול חרטומם. היא התנדנדה בעצלתיים. גופה התכול מזכיר שמיים ביום אביבי.

ניל הציץ במשקפתו, אישה יפהפייה עמדה על סיפון היאכטה, מנפנפת בידיה בלהיטות. דייויד והנערה עמדו חבוקים, מסתכלים אחד על השנייה ועל היאכטה שמלפניהם, "אני מקווה שיש להם מים", קראה הנערה, "הלשון שלי כבר לבנה לגמרי", וחרצה את לשונה אל עבר דייויד. הוא חייך חיוך גדול ונישק את קצה לשונה, ואז את שפתיה ואת הגומה החמודה על לחייה, הוא חיכה לרגע הזה מאז שראה אותה לראשונה בקומונה.

סירת הגומי המתנפחת הורדה אל המים ושני גברים החלו לחתור לכיוונם. הצעיר מביניהם היה גבוה בראש מאדם בעל זקן לבן וכתפיים רחבות שלא הפסיק לקלל בקולי קולות בעת שחתר. "מי אחראי על הביזיון הזה?", הוא צעק בעת שנקשרו לדופן היאכטה, "ככה מטפלים ביאכטה תגידו לי? מה זו כל החלודה הזו? והמפרשים נראים מבוישים, צפיתי בכם מפליגים, גם אני הייתי מתבייש".

"אל תשימו לב אליו, אמר הגבר הצעיר בחיוך", עיניו הכחולות זוהרות עם השתקפות השמש השוקעת באישוניו, "חיכינו לכם זמן מה והוא לא שתה משקה ראוי כבר חודשים, כפי שהוא לא מפסיק להזכיר לנו. אני דניאל, והאדון הלא נכבד שלצדי נקרא ארנסטו, או מילר, תבחרו, אני מעדיף את ארנסטו". לאחר היכרות קצרה אמר דניאל: "אין לנו זמן להתמהמה. ג'יין מחכה לך פרופסור קונדרה, היא רוצה להראות לך משהו. משהו יוצא דופן אם יותר לי לציין".

הם אספו את ג'יין, ידה אוחזת באקדח בעת שירדה מהיאכטה, "בואו נאמר שהיה לנו משבר אמון בזמן ההפלגה לכאן", השיבה למראה המבטים השואלים שהופנו לכיוונה. "היא לא מאמינה שדייגים זקנים יכולים להשתנות", נאנח ארנסטו.

"אתה דג לנו דגים, זו הסיבה היחידה שאתה עדיין כאן, זה והחולשה המוזרה שיש לדניאל בנוגע אליך, אלוהים יודע למה".

"היא אוהבת אותי", הכריז הזקן בקול, "רק קשה לה להודות בזה עדיין. אני טעם נרכש, כמו אוזו".

ניל הביט בה ארוכות. היא נראתה קורנת מתמיד, נימפה שעלתה מן הים, מבט נחוש בעיניה הגדולות המעוקלות, שיער הדבש שנצרב מן השמש והמלח הוסיף נופך פראי לגופה השזוף והמחוטב. "ניל", היא חייכה אליו את אחד מחיוכיה הממיסים וחיבקה אותו בחום, "כבר התחלתי לחשוב שלא תבוא. היה לנו קצת זמן פנוי פה באי אז הכנתי לך הפתעה".

הם עצרו במזח עמודים ישן ומתפרק ועלו על גשר רעוע שלקח אותם אל פתח המבצר. ג'יין אחזה בידו של ניל בלהיטות והובילה את החבורה אל באר מים ישנה שעמדה במרכז החצר הנטושה. "פעם היה פה מקור מים מתוקים אבל כעת אלו מים מליחים, כפי שקרה למיליוני בארות בעולם כתוצאה משאיבת יתר. מה אם אני אגיד לך שכל המלחמות על מקורות המים יכולות להיפסק? התלות שלנו בתאגידי המים יהיו נחלת העבר. אתה מאמין פרופסור קונדרה? אתה מאמין שזה אפשרי?" ניל החזיק בידה שרעדה מהתרגשות, "פעם הייתי אומר לך שלא, ג'יין. לא הייתי מאמין שתאגידי המים יתנו לדבר שכזה לקרות, הם צברו יותר מדי כוח ויותר מדי כסף. אבל היום יקירתי, כל מה שנותר לי הוא להאמין". 

תעלה נחפרה מן הבאר ומים מליחים ירדו ממפל אבנים מאולתר אל בריכה המלאה בגבעולים ירוקים בעלי עלים בשרניים. הם נראו לניל מוכרים, נדמה היה לו שצמחים לא מרשימים אלו גדלו פרא בגינתו. ג'יין פתחה סכר קטן בצידה השני של הבריכה והמים עברו דרך פיסת בד אל כוס שהיא החזיקה בידה. "תשתה", היא הפנתה את הכוס על עבר ניל. הוא לקח לגימה מהוססת, המים היו טובים לשתייה, טעמם היה אף טוב יותר מן הבקבוקים שהיה קונה בחנות במחיר מופקע. ג'יין חייכה חיוך גדול. "הסוד הוא בשורשים. החיידקים שהתיישבו עליהם מפרקים את המלחים במים, והצמח מנצל את המינרלים לעצמו, יחד עם המים החיוניים לו, השארית מגיעה ישירות אלינו. תוך שבועות ספורים הגענו לקצב של שלושה ליטרים מי שתייה ביום בבריכה הקטנה שלנו". היא חייכה בגאווה. ניל היה המום. "עשית את זה ג'יין. באמת עשית את זה. את לא יכולה לתאר לעצמך מה אנחנו יכולים למנוע בעזרת התגלית שלך".

מחיאות כפיים נשמעו מפתח המבצר.

****************

לפרק הבא

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

4 תגובות

  1. אני איבדתי קצת כיוון לא מכיר את האזור .
    כתבת איי מרקיזס הפלגה במורד הרוח כלומר לדרום מערב מהקייז ופורט ג'פרסון , יפה אלך לעשות שיעורי ביית.
    תודה בינתיים .

  2. סוף סוף! הגענו בבת אחת למפגש בין שלושת הגיבורים הראשונים עם החברה מפלורידה. ועוד למדנו על הפטנט להתפלת המים. במקרה של הבאר המסופרת, הייתי אומר שיש במים עודף מינרים ומלחים, יותר ממה שהצמחים יכולים לטפל בו. מה עושים איתם, הם חייבים להיות מסולקים לאנשהו?
    המקום הזה, פורט ג'פרסון, מדהים, פשוט יפהפה. לא שמעתי עליו, לרוץ לקרוא בוויקיפדיה . . .
    תודה

    1. זה הקטע המעניין בהתפלה "טבעית" בניגוד לאוסמוזה הפוכה שדורשת השקעת אנרגיה די רצינית כדי שהמלח יעבור בניגוד למפל הריכוזים. בגדול בטבע יש צמחים שמסוגלים לגדול בסביבת מים מליחים, כגון המנגרובים, שיודעים להפריד בין המלח למים בעזרת סינון ו'הקרבה'. יש גם חיידקים שיודעים לנצל מלחים ולהשתמש בהם. ה'המצאה' הזו של ג'יין לא קיימת במציאות, אבל בגדול מדובר על שילוב בין שורשי צמח מים מליחים לתרביות חיידקים שידעו להפריד את המלחים והמזהמים ולקחת אותם אל הצמח עצמו, כך שבמורד הזרם יהיו מים נקיים. די דומה למה שקורה באגנים ירוקים, רק יותר טוב ויותר מהר.
      ופורט ג'פרסון בהחלט מקום שנראה ומרגיש לא מהעולם הזה. משם האווטאר שלי של הציפור

      1. ההתפלה הירוקה הזאת בודאי אפשרית אבל לא בטוח שהיא כדאית מבחינה אנרגטית.
        מה שכן, היא תתחזק את עצמה, בניגוד לממברנות סינתטיות שנסתמו.
        יש לך חוש לתמונות טבע יפות! קראתי קצת על המקום הזה וזה עושה חשק לבקר שם (אבל לא נראה לי שזה יקרה בקרוב)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם