כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים) – חלק 2, פרק 1.

חלק 1

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן
פרק 10 – דאטורה  לקריאה לחץ כאן
פרק 11 – הארוחה האחרונה לקריאה לחץ כאן

חלק 2

פרק 1 – פרופסור קונדרה

ביציאה מבית החולים עמד אדם לבוש בחליפה. בשנות השישים לחייו, נאה, גבוה, זקוף. המיטב עוד לפניו. הוא ידע שנותרה לו עוד שנה לחיות. האיש עמד דומם למשך כמה דקות, נשען על מעקה בית החולים, מביט אל השמים, מסתכל על ענני הנוצה כאילו ראה אותם בפעם הראשונה. חיוך אירוני השתלט על פניו כשהחל ללכת לכיוון הלקסוס השחורה שחנתה בחניית הנכים. "לפחות משהו אחד אני מרוויח מהמחלה הארורה הזו".

הוא ייסע לביתו בקרוב, ג'ודית מחכה, עדיין מקווה לשמוע בשורות טובות. אבל ראשית עליו לעשות ביקור באוניברסיטה. עברו כמה ימים מאז שהגיעו האנשים למשרד. שאלו שאלות. היו חביבים ומנומסים אך משהו באופן שבו הם שאלו על קשריו עם ג'יין רוסו לא מצא חן בעיניו. הוא לא שמע ממנה זמן מה, מאז שגילה על המחלה למען האמת. זה לא היה יוצא דופן. היו תקופות שהם היו בקשר שוטף, היא הייתה כותבת ושואלת לגבי ההשלכות האפשריות של תוצאת מחקרה, והיו חודשים שלמים שבהם נשמרה דממת אלחוט. הוא תהה על הקשר ביניהם מעת לעת, בעיקר לאחר ההתפתחויות האחרונות וכעת במיוחד, עם האנשים שהגיעו עד אליו כדי לשאול עליה. הוא היה מסוקרן. זה לא קרה כבר הרבה שנים.

מה לפרופסור למדעי החברה בשלהי הקריירה ולמדענית מתחילה מהמזרח התיכון, הוא נשאל. הם נפגשו פעם אחת בלבד בכנס בפלורידה. היא פנתה אליו. היתה אקסצנטרית. מיוחדת. משהו במראה שלה משך אחריו מבטים. יופייה לא נכנס לסקאלת היופי של הטלוויזיה והמגזינים. עיניה החומות הענקיות המתעקלות כלפי מעלה בקצוות, נראו מכל עבר ברגע שנכנסה לאולם. שיערה בצבע הדבש גלש עד ישבנה והריח כמו טל בבוקר חורפי. היא לא היתה גבוהה אך הלכה זקוף, נראה כאילו היתמרה מעל כולם. עורה החלק בגוון הזית בהק אל מול עורות הניאון, כהילה מלכותית המקיפה אותה, היא היתה חיה. משהו בשפת גופה האפיל על סביבתה, היא גרמה לכולם מסביבה להחוויר. כאילו היתה היצור החי היחידי בחדר מלא בובות קרטון. היה לה מבטא מוזר, מאוחר יותר התברר לו ששתל מגנטי מעל אוזנה הוא מקור הניב המשונה.

 היא אתגרה אותו, הם ניהלו פולמוסים אתולוגיים, היסטוריים, פוליטיים. היתה לה עמדה נחרצת על כל נושא. היתה נאבקת בחירוף שיניה על מנת להסביר את נקודתה עד תום, מתעלמת מהציניות של שאלותיו, מקביעותיו כי הכול הבל הבלים, אין עתיד לאנושות מלבד מלחמות, עם הפסקות קטנות באמצע כדי להתארגן מחדש. המלחמות הן מה שמניע את התרבות, את המדע, את הרפואה. הוא טען, הוא ידע. היו באמתחתו את כל הצידוקים וההוכחות לאמת את דבריו בכנפי ההיסטוריה, אולם התעקשויותיה הילדותיות בדבר כוחו של הטוב שבו אותו.

הם שמרו על קשר מרוחק. היא כתבה לו מכתבים, אמיתיים, בדואר. לא האמינה במכתבים אלקטרוניים, טענה שהם לא אישיים, אי אפשר לגעת במילים. אי אפשר להבין את מצב הרוח על פי עוצמת החריטה על הדף, להעביר את ידך על גבי הדיו ולהרגיש את האדם שכותב אליך. רגשות לא מועברים היטב במספרים בינאריים היא כתבה. 1 ו-0 לא יכולים לבטא כעס, שנאה, אהבה.

הוא כתב לה על ההתפתחויות בזירה הפוליטית, על כך שהעולם זקוק לאנשים כמוה מכיוון שציניים כמוהו יש מספיק. היא מעולם לא כתבה לו בפרוטרוט על פרטי המחקר שלה אלא על הקשיים בחיי הזוגיות שלה: לבן זוגה לחיים ולמחקר לא אכפת מכלום, הוא השתנה, מסתגר בתוך עצמו. המכתבים המאוחרים שלה כבר איבדו עקביות וקוהרנטיות. חצאי משפטים, משהו על כך שהייתה תפנית במחקרה, היא תספר על כך כשתוכל אבל היא חוששת.

המכתב האחרון שקיבל, ואותו לא שיתף עם האנשים שבאו, אם כי אין לו ספק שהם ישובו וישאלו לגביו היה קצר- " נתראה בגן העדן שהפך לכלא כשאחים נלחמו אלה באלה". ללא תאריך, ללא מקום, מה זה אומר? האמת שעד שהגיעו האנשים עם השאלות החודרניות שלהם הוא לא הקדיש למכתב מחשבה יתרה. עוד מישהו שחשב יותר מדי והפך למשוגע. היא לא הראשונה ובטח שלא האחרונה. גלגלי מוחו החלו לחרוק, מסירים מעליהם אט אט את החלודה.

בשערי האוניברסיטה בירך את בילי, השומר המסור שכבר מעל עשרים שנה יושב בעמדתו בכניסה, בברכת הבוקר טוב הרגילה. תמיד היה מברך בבוקר טוב, לא משנה מה הייתה השעה ביום. בילי לשם שינוי, הרים את ראשו ממשחק הסודוקו ופנה אליו חזרה.

"פרופסור, משהו קורה באוניברסיטה, אני אומר לך בן אדם זה מוזר. כל מיני פרופסורים רצים לכל הכיוונים כמו עכברים בכלוב. ראיתי הרבה מהם לוקחים את הדברים שלהם, נראים כאילו הולכת להיות מלחמה או משהו. הרוסים מתקיפים נכון? ידעתי. אתה מהמשרדים שמתעסקים בעניינים שקורים בעולם כן? אתה תגיד לי אם משהו קורה. עשרים וחמש שנה לא הלכתי באמצע העבודה, לא איחרתי, לא לקחתי יום מחלה. אתם תגידו לי עם משהו קורה נכון? לא תתנו לרוסים להתקיף בזמן שאני יושב פה, אני צריך להיות עם המשפחה".

"אל תדאג בילי, אני בטוח שהייתי יודע על כך אם משהו היה מתרחש כאן בפלורידה, אני אבדוק את הנושא, אחזור אליך".

האם יכול להיות שהמלחמה במזרח התיכון הגיעה לאמריקה? הוא ידע על כך שביומיים האחרונים הוטלו פצצות אטום בפעם הראשונה מאז אמצע המאה העשרים. פצצה אחת בירושלים ופצצה אחת על הוותיקן. פצצות נפלו גם בערי הקודש המוסלמיות ובטהרן אולם לא היה ברור האם הפצצות המאוחרות היו פעולת תגמול של מדינות המערב או המשך פעולה של ארגון אנטי-דתי שאחראי לכל הנפילות. אלו היו פצצות בעלות ראשי נפץ קטנים בהרבה מאלו שנפלו בהירושימה ונגאסאקי בשלהי מלחמת העולם האחרונה, אולם הנזק היה עצום.

הדבר החמור ביותר הוא שנחצו כאן קווים אדומים. אף מדינה לא משתפת פעולה כרגע, הממשלות מנסות להחזיק את המשטר, למנוע אנרכיה. מלחמות מקומיות החלו לפרוץ אתמול, מלחמות על טריטוריה ומקורות מים. מקסיקו ביקשה את הגנתה של אמריקה מחשש להתקפה מדרום אולם נענתה בשלילה, לאמריקה יש כרגע עניינים בוערים יותר.

מעל מאה וחמישים שנה לא נשפך דם של חיילים אמריקנים בשטחי המדינה, האם יכול להיות שהמלחמה מגיעה לכאן? מחשבותיו רצו ללא הפסקה, מנתרות מהאירועים במזרח התיכון, לאנשים ששאלו על ג'יין יום לפני שנחתה הפצצה הראשונה, לבקשת מקסיקו לסיוע.

בכניסתו למחלקה ליחסים בין לאומיים זיהה משרד פתוח מתוך האנדרלמוסיה ששררה במקום. היה זה ג'ק בראון, המרצה בקורס להיסטוריה של המאה העשרים, ישוב אל שולחנו, ידיו תומכות בראשו, מעיין במחברת הצהובה שעל מכתבתו. כל המשרד היה הפוך, למעשה כל המחלקה נראתה בתוהו ובוהו, היכן כולם? הוא נכנס למשרד.

פרופסור בראון היה צעיר ממנו בעשר שנים אך נראה עשר שנים מבוגר ממנו. ראשו המקריח, שתמיד ניסה להסתירו על ידי גידול מעט השיער שנותר בצדדיו ומשיכתו על פדחתו, אפילו לא נע עם הכניסה הדרמטית למשרדו, קווצת שיערו הצבוע בשחור מידלדלת לצד ראשו כמו שרך שרוף. לחייו השמנמנות, האדמדמות בדרך כלל, בערו בצבע ארגמן.

ג'ק בראון תמיד נחרד כאשר היו מתפרצים למשרדו מבלי לדפוק על הדלת. "איזו גסות", אומר במבטא אנגלי כבד, "לא יודעים לכבד פרטיותו של אדם, אבל מה כבר אפשר לצפות מאמריקנים".

בכל פעם היה אומר את אותו המשפט. עם הזמן נוספו עוד ועוד קללות ואמרות שפר לגבי תרבותם הקלוקלת של האמריקנים. הנושא הפך לבדיחת המחלקה, מה אמר היום פרופסור בראון על האמריקנים היה הנושא הפופולארי בארוחות הצהריים.

"ג'ק! מה קורה כאן למען השם?"

"צהריים טובים גם לך פרופסור קונדרה, מה אתה עוד עושה כאן? לא ברחת צפונה כמו כל הנבערים במחלקה?"

"לא, מדוע שאני אברח צפונה?"

"אני מבין שלא קיבלת את הידיעות, לא הייתה לך הרצאה היום?"

"היא התבטלה, היו לי סידורים, האם תואיל בטובך פרופסור בראון, להסביר לי מה לעזאזל מתרחש כאן, ומדוע כל הנבערים בורחים צפונה?"

"אתה מודע לאירועים שהתרחשו בעולם בימים האחרונים נכון?"

"ג'ק, אני מודע היטב לאירועים, תפסיק כבר להסתובב סחור סחור ותספר לי מה קרה היום? מדוע כולם בפאניקה?"

"כמה אמריקני מצדך, רוצה הכול! רוצה עכשיו! אם תקשיב ותפסיק להתפרץ לדברי אני אוכל לספר לך ולא נבזבז את זמננו היקר", שיעול עמוק תקף את ג'ק בראון בלהט דבריו, "אחח הסיגרים האלו, הם יהרגו אותי בסוף".

"ג'ק אם לא תתחיל לדבר עכשיו אני אהרוג אותך".

"עוד פעם, חוסר נימוס משווע. ובכן מקסיקו לא קיבלה אישור לסיוע מהאמריקנים, אז הם ביקשו סיוע צבאי מתאגיד קולה"

"תאגיד קולה? כמו המשקה?"

"אכן, כמו המשקה. בכל מקרה התאגידים שלחו צבאות להתפרש ברחבי המדינה, כל העניין לא בפרסום, הצליחו בינתיים לבלום את כל השמועות וההדלפות מהרשת אולם יש לי חברים בדרגים הגבוהים אתה יודע".

 "כן אני מכיר את חברי האחווה שלך בפרינסטון"

"השמועות אומרות שהתאגיד לקח פיקוד על המדינה. יותר מזה, פרופסור, מדינות הדרום עומדות להכריז על פרישה מארצות הברית של אמריקה. בחסות התאגיד."

למען האמת, מאז שהתגלתה המחלה, עבודתו של פרופסור קונדרה עניינה אותו פחות ופחות. הגורמים הנסיבתיים למהפכה הצרפתית במאה ה-18 נראו חסרי משמעות אל מול העובדה שבעוד כמה חודשים לא יוכל לשבת עם ג'ודית במרפסת ביתם, לשוחח בענייני דיומא אל מול שקיעת השמש לתוך האוקיאנוס האטלנטי. אולם העתיד שממנו כבר לא חשש, הפך ברגע להווה אכזרי.

העובדה כי חברה מסחרית תפסה שליטה על מדינה ריבונית כגון מקסיקו לא הפתיעה אותו במיוחד. לחברות מסחריות היה חלק גדול במלחמה וכיבוש העולם בתקופת האימפריאליזם האירופאי, חברות כגון הודו המזרחית הבריטית והודו המזרחית ההולנדית (VOC) כבשו ושלטו הלכה למעשה על הודו ואינדונזיה. כאשר תאגידים קיבלו את האישור להחזיק צבאות עצמאיים לאחר המשבר הכלכלי הגדול היה זה רק עניין של זמן עד שיממשו את כוחם הגדל.

  במלחמת התאגידים המתמשכת החברות הגדולות במשק נשארו מאחור במרוץ אחר הישגים טריטוריאליים. אחדים ממאמריו האחרונים הצביעו על כך כי תאגידי הנשק והטכנולוגיה יכולים להגיע להישגים בכוח הזרוע אולם מאז ומתמיד השליטה על בני האדם נעשתה באמצעות מוצרי צריכה בסיסיים. אנשים יכולים לחיות שנים תחת איום הטרור אולם הם לא ישרדו שלושה ימים ללא מים. לכן מאז משבר המים הגדול חברות שקיבלו על עצמם את האחריות לבניית מתקני ההתפלה ואחזקת מקורות המים הטבעיים רכשו דריסת רגל חזקה ומתעצמת בריבונות המדינות שלהן עזרו לכאורה.

 הבצורת רבת השנים בדרום ארצות הברית היתה הסוד הכמוס ביותר בשם אחדות המדינה. מקורות המים הדלילים הלכו ויבשו ואספקת המים נעשתה תלויה במדינות הצפון וקנדה שמעולם לא סבלו ממחסור במים.

התלות של מדינות הדרום במדינות הצפון הציפה מחדש את רגשי הנחיתות שעדיין היו קיימים, אם כי סמויים, מאז מלחמת האזרחים ולכן הן חיזקו את קשריהן עם חברות פרטיות שיספקו להם מקורות מים עצמאיים. כאן בקע הסדק הראשון במערכת האמון ברפובליקה הצעירה. אולם אפילו פרופסור קונדרה הידוע בביקורתו כלפי גחמותיו של האדם לא חלם שהן יבצעו צעד כזה. מדינות הדרום  פורשות מהברית? האם תיתכן מלחמת אזרחים נוספת בארץ החופשיים והאמיצים?

******************

לפרק 2

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

סקירת נעליים – Nike PG 4

מחיר – ₪495, לינק לרכישה (Black\White) משקל הנעל – 385 גרם. גובה קרסול – נמוך. שחקנים מובילים שמשתמשים בנעל – Paul George. לסקירה שלי של

קרא עוד »

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם