עומרNBA: ואז הגיעה הפציעה

עומרNBA הפינה שמקשרת בין הספירה (של העומר) לסיפרה (על הגופיה של השחקן) עם מי שהיה יכול לעשות קריירה ענקית אלמלא קרסול אחד עקשן ושלל פציעות בעקבותיו - גרנט היל

היום 47 ימים לעומר.

ככל שאנחנו מתקדמים בספירה פחות ופחות שחקנים בוחרים ללבוש את הגופייה.אומנם צריך להודות לאנדריי קירילנקו שבחר את 47 ונתן לי על מי לכתוב בשנה שעברה (ואת אחד הכינויים הטובים בהיסטוריה AK47) אך לצערי שאר השחקנים עם 47 יותר אלמוניים מקוואמי בראון. אבל עדיין יש לנו עוד מלא שחקנים לדבר עליהם אז אנחנו נעשה כל מיני טריקים כדי שנוכל לכתוב עליהם.
אז היום נדבר על שחקן שהוא בן 47 (טכנית תהיה לו יומלדת 47 באוקטובר אבל אל תהיו קטנוניים). שחקן שחזו לו גדולות אבל עקב חוסר מזל ועקב פצוע אחד הוא לא הצליח להגיע לשם. וכיוון שלא יפה לכתוב סיפורים טראגיים לקראת הסוף אני מבטיח שיש סוף טוב.
היום מדברים על גרנט היל.

גרנט היל נולד בדאלאס. אביו היה ראנינג בק בNFL ואימו עבדה בפנטגון, לא בדיוק הסיפור הקלאסי על הילד שהיה צריך את הכדורסל כדי לצאת מהשכונה.
היל כיכב בתיכון ולאחר מכן הלך לאוניברסיטת דיוק.
היל כיכב כבר משנתו הראשונה וסייע לדיוק לזכות בשתי אליפויות רצופות.
בשנתו הרביעית הגיעה הקבוצה לגמר אך הפסידה.
לכולם היה ברור שהולך להגיע לליגה כוכב גדול והשוואות לג'ורדן כשהיה בימי הבייסבול המאושרים שלו לא איחרו לבוא.

היל נבחר במקום השלישי בדראפט 1994 ע"י הפיסטונס. הכוכב של היל זרח כבר מהיום הראשון בליגה. הוא היה לרוקי הראשון והיחיד בהיסטוריה שקיבל הכי הרבה קולות במשחק האולסטאר. בסיום העונה חלק את תואר רוקי השנה יחד עם ג׳ייסון קיד לאחר ששניהם קיבלו כמות שווה של הצבעות.
את העונה סיים היל עם 19 נק', 6 ריב ו5 אס' למשחק.
גם בעונת 95/96 כיכב היל וזכה שוב במירב הקולות בבחירה לאולסטאר. הוא סיים עם 10 טריפל דאבלים ושיפר את הממוצעים שלו בכל הקטגוריות. הוא נבחר לחמישייה השנייה של העונה.

בעונה שלאחר מכן המשיך היל לשפר את יכולתו ונבחר בפעם היחידה בקריירה שלו לחמישייה הראשונה של העונה.
באותם ימים היל ניהל את המשחק של הפיסטונס בתור פוינט פורוורד.
בעונת 98/99 הוביל את קבוצתו בפעם השלישית בנק', ריב' ואס'.
למרות היכולת הטובה של היל הוא לא הצליח להוביל את קבוצתו מעבר לסיבוב הראשון.

את עונת 99/00 סיים היל במקום השלישי במירוץ לMVP.
7 ימים לפני תחילת הפלייאוף נקע היל את הקרסול. הוא המשיך לשחק בסיבוב הראשון עד שבמשחק השני נגד ההיט מצב הקרסול החמיר והוא לא יכל להמשיך לשחק.
פינת הסטטיסטיקה האיזוטרית שרק לאמריקאים אכפת ממנה: עד אותה נקודה אחרי שש עונות בליגה היה להיל 9393 נק', 3417 ריב' ו2720 אס'. השחקנים היחידם שהשיגו יותר ממנו בשש העונות הראשונות בליגה הם: אוסקר רוברטסון, לארי בירד ולברון ג'יימס.
בקיץ חתם היל על חוזה ל-7 שנים באורלנדו כששאלת מצב הקרסול שלו מרחפת בחלל.
היל עבר מספר ניתוחים עקב בפציעה בקרסול וב3 העונות הראשונות שלו באורלנדו הוא שיחק רק 47 משחקים.
ב2003 עבר ניתוח להסרת חלק מעצם הקרסול. לאחר הניתוח כשהוא מתאושש בביתו היל פונה לבית חולים עם חום גבוה. בבית החולים הרופאים זיהו זיהום ברגל שקרה במהלך הניתוח שכמעט עלה להיל בחייו. הרופאים הסירו את הזיהום אך היל היה צריך לקחת אנטיביוטיקה למשך חצי שנה.

בעונת 04/05 חזר היל לשחק והציג שוב יכולות של אולסטאר, אך בעונה שלאחר מכן סבל פעם נוספת מפציעה שהשביתה אותו לחלקים גדולים מהעונה.
בעונת 07/08 עבר לסאנס שם שיחק 5 עונות והיה חלק משמעותי מהתקפת 7 השניות של דאנטוני.
בעונת 12/13 עבר לקליפרס שם בגיל 40 הודיע על פרישה.

היל היה שחקן מדהים. סמול פורוורד עם ראיית משחק של רכז ויכולת הורדת ריבאונד של סנטר. אפשר רק לפנטז כמה הוא היה משתלב מדהים בכדורסל של היום.
הוא הגיע לליגה בדיוק אחרי הפרישה הראשונה של ג'ורדן ובשביל רבים הוא סימן את הפרצוף החדש של הליגה. הוא הגיע לשיא ומשם הכל התנפץ.
אבל עדיין עם המון עבודה קשה היל הצליח לשקם את עצמו ולהיות שחקן רלוונטי בליגה.

נכון שתמיד תהיה השאלה של כמה גדול היל היה יכול להיות אילולא היה נפצע, אבל בניגוד לשחקנים רבים שסיימו את הקריירה הוא חזר והזכיר לנו איזה שחקן מדהים הוא היה.

הישגי קריירה:

7× NBA All-Star (1995–1998, 2000, 2001, 2005)
All-NBA First Team (1997)
4× All-NBA Second Team (1996, 1998–2000)
NBA Co-Rookie of the Year (1995)
NBA All-Rookie First Team (1995)
3× NBA Sportsmanship Award (2005, 2008, 2010)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

3 תגובות

  1. שמע ארנון, אתה קולע אחד אחד על השחקנים האהובים עלי….
    הוא בכלל היה כזה בחור מקסים בראיונות ועל המגרש חיה רעה.
    כל כך שמחתי לקאמבק שלו בסוף הקריירה. הוא באמת חזר נפלא.
    הסיפור של דרק רוז העונה הזכיר לו את הסיפור של גרנט היל כמעט במדוייק.
    לאבלי
    🙂

  2. אחלה פוסט!
    טחד הפספוסים הגדולים. כשמדברים עליו תמיד עולים לי בראש טי מאק ופני הארדוויי. What if…

  3. אני חושב שהיה קשה בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 להתמודד עם האתלטיות הנפיצה של השחקנים. ראינו פציעות חמורות כמו של היל ומקגריידי, שני פורוורדים סופר-אקספלוסיביים שסבלו מהן לאורך כל הקריירה. אפילו אם המצב ה'טכני' של הגוף חוזר ל99% ממה שהיה פעם, המוח כבר מפחד מהפציעה הבאה. גם כל המורשת של הטרייל בלייזרס נפגעה מזה; "מה אם" ברנדון רוי היה מצליח להשאר שחקן רלוונטי וטוב גם היום (והוא היה פנטסטי פעם) וגרג אודן היה מגיע לרמה שבה נמצא היום קווין דוראנט? אנחנו מסתכלים על קבוצה שסביר שהייתה נותנת פייט לווריורס אם לא מנצחת אותם. חבל, אבל זה מה יש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם