כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים) – חלק ב', פרק 6

חלק א'

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן
פרק 10 – דאטורה  לקריאה לחץ כאן
פרק 11 – הארוחה האחרונה לקריאה לחץ כאן

חלק ב'

פרק 1 – פרופסור קונדרה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – הגלוק לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – פרנקלין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – הקומונה לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – מילר לקריאה לחץ כאן

פרק 6 – קי ווסט

השלושה עשו דרכם דרומה. הוואן השחור קרטע על כביש הגשרים החבוט. פרויקט הבנייה השאפתני, "הכביש המהיר שמעל הים", שנבנה על מנת לחבר את עשרים ושניים האיים אל היבשת ספג מהלומה קשה בקרב מול איתני הטבע. הגלים המתנפצים והרוחות החזקות שהביאה עמה עונת ההוריקנים, נעצו שיניהם בעמודי הבטון הכבירים. הכביש היה מלא מהמורות ושאריות אלמוגים היו פזורות על השוליים, אך הכביש עדיין עמד. מישהו דאג לתחזק אותו. מחלונם נשקפו האיים הנטושים. מרבית הבתים נותרו עומדים, נבוכים בתוך סבך הצמחייה, תזכורת לכך שלפני שנים מעטות קהילות שלמות פרחו בגן העדן הזה, המוקף במי טורקיז שקטים, דקלי קוקוס באווירה קריבית ודגה משגשגת.

ניל נזכר בחידתה של ג'יין. פרופסור ג'ק בראון היה המומחה מספר אחת למלחמת האזרחים בפקולטה וגר באי בעבר. פחות משתיים עשרה שעות לאחר שבחן את ההתכתבות בין ג'יין לבין פרופסור ניל קונדרה, הוא צלצל וגילה לו, לא בלי הקנטות על בורותו ועל ארצו, היכן ג'יין תחכה לו. הוא אף הנחה אותו כיצד להגיע לשם.

כיום לא נותרו כמעט אנשים באי. ההוריקנים תקפו בחמת זעם בחמשת הקיצים האחרונים. מציפים את האי, מבריחים את התושבים מאדמתם, גוזלים את רכושם. רק בודדים החליטו להישאר, הקשוחים מביניהם. קונקים מלוחים אמיתיים (saltwater conches), זה היה הכינוי לילידי המקום. נצר למהגרים שהגיעו אל האי מהבאהמס במאה ה-19 והפכו את קי ווסט תוך שנים מעטות לעיר הגדולה והמשגשגת ביותר בפלורידה. יש טוענים כי היתה העשירה בארצות הברית כולה. מרבית הכלכלה באותם ימים התבססה, מלבד תעשיית הדיג והמלח, מביזת אוניות הסחר הרבות שטבעו במימי המפרץ העמוק המנוקד בשוניות אלמוגים ערמומיות ששינו את מקומן עם כל סערה גדולה. אך כל זה לא הטריד את ניל כעת, לפחות לא עד שיעלה על היאכטה המחכה לו. הטרידה אותו העובדה כי הם לא היו לבד על הכביש. עשרות משאיות צבאיות עשו את דרכן אל בסיס חיל הים הגדול שלפי ידיעתו אמור היה להיות נטוש כבר מעל שלוש שנים. הזמן הולך ואוזל.

 הוא קיווה שפרופסור בראון יצליח במשימה שהטיל עליו, לשכנע את הסנטורים מהדרום לא לפרוש מהברית. מרביתם היו חברי האחווה שלו ושותפיו לכת הסודית שלעולם לא טרח להתייחס לפועלם, למרות שפרופסור בראון עשה הכול על מנת שישאל רק כדי שיוכל להגיד שאסור לו לספר. זו כת סודית אחרי הכול.

ריח של מלחמה עמד באוויר. או שזה היה ריח מהרכב השכור שהם נסעו בו כעת. בחילה קלה זחלה במעלה גרונו. לפי מה שהבין משיחתו הקצרה עם פרופסור בראון, מרבית הסנטורים הבינו את חשיבות תגליתה של ג'יין, אך שניים עמדו בצדו השני של המתרס. סנטור בארלו, מושלה של טקסס, המדינה הגדולה בדרום וסנטור ג'ונס, סגן נשיא תאגידי הקולה בעבר ומושלה של פלורידה בהווה.

האי, כמו שאר האיים באזור, עבר הצפות כה רבות בשנים האחרונות, שהביצה החלה משתלטת. פרחי הבוגנוויליות, ההיביסקוס ועצי הפיקוס הענקיים שהובאו על-ידי המתיישבים עמדו לצד המנגרובים וסחלבי הביצה הפראיים, חתולים שנשכחו על ידי בעליהם לשעבר הסתובבו בהמוניהם כאדוני העיר. בתים בעלי שתי קומות, בנויים מעץ, בצבעי תכלת חמרה ולבן דהויים, עמדו משני צדי הכביש, מכוסים בצמחים מטפסים. דייויד אחז ברובה הציד בידיים מזיעות. שמועות על בוזזים ומחפשי אוצרות שנעלמו באזור שכוח האל הזה נפוצו בפלורידה כולה.

הם חצו באיטיות את מה שהיה בעבר הרחוב המרכזי בעיר הקטנה, שורת הפאבים וחנויות המזכרות עמדו שוממים, כעיר קפואה בזמן. קול נפץ נוראי נשמע. דייויד והנערה שישבה במושב האחורי נצמדו לכיסא המושב. "זה הם", אמרה הנערה בקול רועד, "הם מצאו אותנו, הם לא יתנו לנו ללכת".

"זה אף אחד", השיב ניל ממושב הנהג, "זה רק פנצ'ר. הכביש המחורבן הזה מלא קוצים ואבנים". הוא עצר את הרכב בשולי הדרך וניגש לבדוק את הגלגל הקדמי כשקול נפץ נוסף נשמע מכיוון הגלגל האחורי. הוא זינק בחזרה למושב הנהג וסגר אחריו את הדלת. שלפוחית השתן שלו חישבה להתפוצץ. דייויד והנערה כבר היו שכובים על שטיח הרכב המצחין. "או.קיי, זה הם", לחש ניל, "מה אנחנו עושים עכשיו?"

דייויד לקח נשימה ארוכה, רובה הציד שהחזיק הרגיש לפתע כבד עשרות מונים. "אין לנו ברירה, אנחנו לא יכולים לחזור עכשיו". הוא התרומם, כיוון את נישקו אל עבר מקור הירי, ומייד חזר אל הרצפה. " לפחות שבעה חיילים מקיפים את הרכב ומכוונים עלינו בנשק אוטומטי. מה עושים?"

ניל לא יכול היה לחשוב על דבר מלבד הרצון העז שלא להשתין במכנסיו, לא מעשה הראוי לגיבור שהוא מתיימר להיות בחודשים האחרונים לחייו. הנערה קמה באיטיות מהמושב האחורי, ידיה מורמות. ניל ודייויד הלכו בעקבותיה.

בעודם יוצאים מורמי ידיים וחפויי ראש מחוץ לצחנת רכבם, תהה ניל מיהם תוקפיהם. הם היו לבושים כחיילים אך לא נראו ככאלה. הם נראו מבוגרים מדי, לא מגולחים ולא נראה כאילו הם דואגים לשמור על כושר. ראשו כאב. הוא לא היה מורגל במשחקי המלחמה האלו, מעולם לא האמין שבחייו יעבור את מה שעבר ב-24 השעות האחרונות, ולהפתעתו הוא עמד בכך לא רע כלל. אפילו נשארו לו כוחות לעוד. "אפשר לשאול מי אתם רבותיי?", פנה אליהם בטון הרגוע ביותר שמיתרי קולו הרועדים אפשרו.

"תקרא לנו המשמר השכונתי". הקול פילס את דרכו מבעד לסבך הנשקים ונעמד אל מול שלושתם. הוא היה כבן גילו של ניל, דיבורו היה עייף, כשל אדם שיודע שהיה צריך לצאת לפנסיה מזמן. הוא נעץ בהם עיניים סקרניות. "אתם לא נראים כמו שאר החלאות שאנחנו מוצאים פה בזמן האחרון. האם האדון הנכבד יוכל להסביר מה אתם מחפשים על אדמתנו?".

"אדמתכם?" התפרצה הנערה לשיחה, "אדמתכם? זו אדמתי בדיוק כמו שזו אדמתו כל אזרח אמריקני. זה לא עניינכם מה אנחנו מחפשים פה ואין לכם כל זכות לירות עלינו ולאיים עלינו עם כל הנשקים האלו…"

"ילדתי", קטע אותה הקול העייף, "פה את טועה. אתם כבר לא בשטח אמריקה ועל כן יש לנו את כל הזכות. תושבי אמריקה איבדו את הזכות להיכנס לאדמתנו כאשר נטשו אותנו כשהיה קצת רטוב", קולו הלך והתעצם, העייפות התפוגגה, "אני חוזר בשנית ובפעם האחרונה- מי אתם ומה אתם עושים כאן?" לשמע דבריו נדרכו כל הנשקים כאחת.

 דייויד עשה צעד קדימה ונעמד לפני הנערה, מגונן עליה. ניל ראה את הרוחות מתלהטות וניסה לחשוב על מוצא. ראשו כל כך כאב. הוא לא יכול לגלות מה מטרתם. גורלם של יותר מדי אנשים תלוי בכך, אך אם ימצאו את מותם בשל חילופי מילים טיפשיים לא יוכלו לבצע את משימתם.

אחד החיילים, מהצעירים שבהם, התקרב אל דייויד והנערה בנשק דרוך. הוא נראה להוט. דייויד הגניב מבט אל רובה הצייד שעדיין ישב מונח על המושב הקדמי. ניל ידע שהוא עומד לעשות מעשה פזיז. הוא נעמד בין דייויד לבין החייל, מושיט ידיו לצדדים כמנסה להפריד. אצבעו של החייל ליטפה את ההדק, עוטפת אותו, ממתינה לשמוע את הקליק. זעקה נשמעה מפנים הרכב.

"חבר'ה יש פה מים! ומספיק אוכל להחזיק אותנו לשבוע."

האדם בעל הקול העייף, שנראה כמנהיג החבורה, הסתכל על ניל בעיניים סקרניות וצקצק בלשונו. "אז אתם רכב האספקה. מי היה מאמין?"

ניל היה מבולבל. שוב. נראה כי היום הזה הופך להיות מוזר יותר עם כל רגע שעובר.

"מתחיל להחשיך. כדאי שנזדרז להגיע למקלט", קרא המנהיג בקול חד וערני. הוא פנה אל ניל וחייך אליו, "אתם לא רוצים להיות בחוץ בחושך, בלילה יוצאים כל הטורפים… וגם כמה חיות".

הציוד הועבר אל משאית צבאית ישנה שחנתה מעבר לפינה. השלושה ניסו להתנגד אך מחאתם התמוססה לנוכח החיוכים והטפיחות הידידותיות. נראה כי הם כבר לא היו אויבים, ועובדה זו הקלה עליהם במקצת. 

הנערה שלחה יד מהוססת אל עבר דייויד והם עלו על אחורי המשאית, כורעים על ארגזי האוכל. לא היה טעם לשאול שאלות. ניל התבקש לעלות מלפנים, יושב בין הנהג לבין המנהיג שדיבר במכשיר הקשר. קולו חזר לעייפות המוכרת, "אנחנו צריכים לעשות עצירה קטנה בדרך ואז נוריד אתכם במקלט. מחכים לכם שם".

"מי מחכה?", שאל ניל אך שאלתו נותרה באוויר, האיש חזר לדבר במכשיר הקשר. המשאית נעצרה.

לשמע פקודה מהמושב הקדמי ירדו שישה חיילים מאחור והתקדמו שפופים אל עבר אחד הבתים. אורות פנסים ריצדו בעצבנות מתוך הבית. לפני שהספיק לשאול מה קורה, יריות נשמעו. פחות משתי דקות לאחר מכן יצאו החיילים, גוררים אחריהם חפצים כבדים ומשליכים אותם לצמחייה העבותה מחוץ לבית. קול מתנשף נשמע מכשיר הקשר. "המטרה הושגה, פצוע אחד קל, ממשיכים למקלט".

ניל הביט לימינו וראה את המנהיג מניד בראשו. "תניע את המשאית המזוינת", ציווה על הנהג בקול חלש, כמדבר לעצמו.

ניל קונדרה, פרופסור ליחסים בין לאומיים באוניברסיטת דרום פלורידה, בלע את רוקו. פחד השתלט עליו. משתק אותו. הוא לא היה חייל,  הוא לא היה גיבור. הוא החל לפקפק. תוהה לאן הכניס את עצמו ואת בנו. שאר הנסיעה עברה בדממה. חמש דקות שנדמו כנצח.

המקלט לא היה מבנה יוצא דופן ממבט ראשון. לא גבוה במיוחד, אף לא עמד על פסגה נישאה בקצה העיר. השלושה ציפו לראות טירה מפוארת עם ביצורים וחפירות, אך במקום נכנסו לעוד בית חד קומתי שהדבר היחידי שמבדיל בינו לבין העולם החיצון היא גדר תיל דקה. הם הורדו מהמשאית יחד עם ציודם והמזון שהביאו.  מובלים בשורה חפויי ראש, לא מסוגלים לדבר, מפוחדים מהלא נודע. "כך וודאי מרגישים שבויי מלחמה", פנה ניל לבנו שצעד מאחוריו, מנסה לשבור את הדממה המעיקה.

מבואת הבית היוותה חלל גדול וריק, מפות מטאורולוגיות קישטו את הקירות, מוקפות בתמונות הרס וחורבן. כל הוריקן ותוצאותיו, כמו לוח הפשעים במחלק הרצח, חשבה הנערה בעת שחצו את החדר המלנכולי. בקצהו עמד דלפק קבלה שהוסב לעמדת שמירה. מאחוריו עמדה דלת עשויה מתכת. זו היתה מעלית. הם הסתכלו אחד על השני בתימהון. מה עושה מעלית בבית חד קומתי? השומר שהופקד עליהם הסתכל על מצלמת האבטחה בפינה השמאלית העליונה. לא היו כפתורים במעלית אך היא החלה לנוע, עושה דרכה כלפי מטה.

**************

לפרק הבא