חלק א'
פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן
פרק 10 – דאטורה לקריאה לחץ כאן
פרק 11 – הארוחה האחרונה לקריאה לחץ כאן
חלק ב'
פרק 1 – פרופסור קונדרה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – הגלוק לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – פרנקלין
פרופסור ניל .מ. קונדרה עמד מחוץ למשרדו ובהה באנדרלמוסיה ששררה במחלקה ליחסים בין לאומיים. מוחו האנליטי מנתח כבדרך אגב את כל התרחישים האפשריים, משרטט קווי התפתחות להמשכיות ההיסטוריה האנושית. בכולם התוצאה היתה עגומה.
הוא נכנס חזרה למשרדו של פרופסור בראון והתיישב אל מול שולחנו. "מה אתה מחפש שם במחברת שלך ג'ק?", הוא שאל. ג'ק בראון נשאר ישוב על כסאו, רוכן מעל מחברתו. הוא אפילו לא ניסה לקנטר את האדם שפרץ ללא הזמנה למשרדו, בפעם השנייה בתוך כמה דקות. לא היה זמן לזה, הוא היה חייב למצוא תשובה. "אני מנסה לחשב", הוא מלמל אל עבר האורח המטריד. "לחשב מה?". הוא לא מפסיק לשאול שאלות, עוד אמריקני שלא למד מאום מן ההיסטוריה, חשב לעצמו. אבל הוא לא עוזב, הוא לא בורח כמו כולם לשמע המילה מלחמה. אולי הוא שונה מכל השאר, אולי שני מוחות מבריקים טובים מאחד. "אני מנסה לנתח כמה זמן נשאר לנו לפני שהכאוס יפרוץ, כמה זמן ניתן להחזיק מידע כזה שמור מבלי שיגיע לאזרחים". כיום, כשיש פיקוח הדוק של הצנזורה על מרחב האינטרנט ורשתות הטלוויזיה, הדבר קל יותר מאשר בתחילת המאה, אולם לשמועות יש נטייה לזלוג החוצה. הסכנה הגדולה ביותר באה דווקא מכיוונם של הפוליטיקאים. "חייבת להיות דרך למנוע את המלחמה הזו", אמר פרופסור קונדרה, כמעט צעק זאת אל עבר עמיתו. "חייבת להיות דרך", מלמל לעצמו.
נתראה בגן העדן שהפך לכלא כשאחים נלחמו אלה באלה. אולי יש דרך, הבזיקה במוחו המחשבה. "מה אם…", לחש אל עבר עמיתו הבריטי, "מה אם מדינות הדרום לא יזדקקו לתאגידי המים? אם ישנו פיתרון שיקנה להם אפשרות לא להיות תלויים באף אחד?". עיניו המימיות של פרופסור בראון התרוממו מעל משקפיו הגדולות, המרובעות. "האם אנחנו משחקים בנדמה לי, פרופסור קונדרה, או שיש בסיס לטענותייך המופרכות?"
"אני לא יודע ג'ק. אתה חושב שהמצב עוד הפיך? יש עוד בשביל מה להילחם?".
"תמיד יש בשביל מה להילחם פרופסור. ההחלטה עדיין לא סופית, אפילו הפוליטיקאים לא כאלו טיפשים. הם מודעים להשלכות, לסיכונים, אך גם לרווחים. הם טיפסו על סולם שממנו קשה לרדת. סולם של כבוד, של בדלנות. אני מאמין שאם נוכל לתת להם מוצא של כבוד, הם ייקחו אותו בשתי ידיים. לכן אני עדיין כאן. מחפש מוצא. אתה אומר שייתכן שיש לך אחד כזה?"
"ישנה מישהי. מדענית צעירה. יכול להיות שהיא עלתה על משהו, היא חיפשה פתרונות לטיהור מים. היא כתבה לי שהיא עלתה על תגלית מרעישה, ואז החלה לכתוב מכתבים משוגעים שעוקבים אחריה, שרודפים אותה. היא רוצה לפגוש אותי, אולם אני מתחיל לחשוד שישנם גורמים שלא מעוניינים בכך".
"אתה מתחיל להיכנס לטריטוריה לא לך, פרופסור, עולם שבו כסף ושלטון מתחברים. עולם של תככים, אלו אנשים שלא יהססו לפגוע בך ובכל הקרוב אליך אם רק ירגישו שאתה מאיים על אידיאל הצדק שלהם. אני מציע לך בכל לשון של בקשה ניל, אל תיכנס לזה. יש לך את ג'ודית ואת דייויד לדאוג להם. קח אותם רחוק, סעו לצפון, כמה שיותר רחוק, שמעתי שאלסקה מדהימה בתקופה זו של השנה".
פרופסור קונדרה הוציא מכיסו תמונה ששלף ממחשבו לפני דקות אחדות. הוא ידע שפרופסור בראון צודק. הוא צריך לדאוג לעצמו, למשפחתו. אך הבחורה הזו מאמינה בו, מאמינה בטוב שבו. האם הוא ייתן לעולם שלם למות בכדי להציל את עצמו? היא שאלה אותו פעם, באחת הפגישות ביניהם. כעת הוא הבין את שאלתה, אך הוא עדיין לא היה בטוח בתשובה. הוא הניח על שולחנו של פרופסור בראון את התמונה, "הבחורה הזו נרדפת, כנראה עומדת להירצח, אם היא לא נרצחה כבר, ואתה אומר לי לנסוע לאלסקה? היא ביקשה את עזרתי ואתה מפציר בי לנטוש אותה?"
פרופסור בראון החוויר. הוא לקח את התמונה והביט בה דקה ארוכה. דמעה ירדה על לחייו כאשר העביר את אצבעו על שיער הדבש, העיניים החומות, כאילו מלטף אותה. הוא התעשת במהירות, מכחכח בגרונו, עדיין מעט צרוד. "היא מזכירה לי מישהי", אמר, מדבר לעצמו, "מישהי שאני חייב לה הרבה".
"מה אתה אומר ג'ק? אני לא מבין אותך עם כל המלמולים האלו".
"אני אומר שאעזור לך, פרופסור קונדרה, זה מה שאני אומר".
שני הפרופסורים הביטו זה בזה. האחד עומד זקוף, מסתכל מטה אל עבר עמיתו שרכן אל שולחנו, מביט אל תמונה של רוח רפאים מעברו. כעת שניהם ידעו את התשובה לשאלה.
בעוזבו את המחלקה הרהר פרופסור קונדרה באקראיות החיים. בדרכו לביתו הוא עצר אצל בילי השומר ואמר לו שהכול יהיה בסדר, הרוסים לא מתקיפים. הוא חשב כיצד יסביר לג'ודית את המצב. הוא החליט שיציע לה לארוז את חפציה ולחכות לו בבית שקנו לא מכבר בקונטיקט, כדי שיוכלו לברוח מהחום והלחות המעיקים של פלורידה. האם היא תבין שעליו להישאר? נשארו לה עוד כמה שנים טובות לחיות וליהנות, הוא חש כאילו מעשיו הקרובים הם צוואתו לעולם. עם בנו דייויד הוא לא דיבר כבר שנה. מאז שהצטרף לכת הזו. הן התרבו כמו אש בשדה קוצים בשנה האחרונה. קוראים לעצמם קומונות. הוא היה נער מתבגר בפעם האחרונה שהוא שמע את הביטויים האלה.
אולם אז היו אלה צעירים תמימים שדיברו על שלום ואהבה, אי אפשר שלא היה להסתכל עליהם בחמלה ולהגיד, טוב הם יתבגרו. והם אכן התבגרו. הצעירים של היום לא דיברו כך. הם דיברו על חובה. על הקרבה. על מלחמה. הוא ניסה לדבר עם דייויד בתחילה, אך הוא לא שמע לקול ההיגיון. הוא קרא לאביו שמרן, קפיטליסט, דינוזאור שמפחד משינויים. הוא הלך והתקרב ל"משפחתו החדשה" בקומונה ועל מנת לעשות זאת עליו להתנתק מקשרי העבר, כל מי שמפריע לו להתפתח. פרופסור קונדרה נכנס לרשימה השחורה. "הם רוצים להפוך את כולנו לעבדים, איך אתה לא רואה את זה עם כל התארים והמאמרים שלך?", הוא צעק על אביו בשיחתם האחרונה, "הם כבר הפכו אותנו לעבדים מבלי שנרגיש. עבדים לכסף, עבדים לתאוות הבצע. אנחנו חייבים להגן על עצמנו. להיות יצרניים. להיות תקיפים".
הדלת היתה פתוחה כשנכנס לביתו, היושב על אחת מהתעלות הרבות שפילחו את העיר כשתי וערב. הוא נזכר בשנה הראשונה כשהגיע אל העיר, מחייך לעצמו כשהבין שכעת כל מה שנותר לו אלו זיכרונות. כמעט ונוגעת בקובה שבדרום ובאיי הבאהאמה ממזרח, פלורידה תפקדה כמעין שער המוביל למדינות הלטיניות ולקריביים. כל אופי המקום הושפע מנקודת המגע התרבותית והאקלימית הזו ויצרה תערובת של מזג אוויר טרופי, מוזיקה לטינית מנגנת בברים על החוף וג'אנק פוד בכל פינה. הם אהבו את החום, האווירה הפתוחה, המכנסיים הקצרים. הוא נזכר בפעם הראשונה ששמעו אזעקת הוריקן. לאיזו היסטריה נכנסו ג'ודית, ובעיקר פרנקלין, שאז עדיין היה גור. דייויד כעס עליו גם אז, שלקח אותו מחבריו ל"מקום הדביק הזה", כך הוא קרא לו.
פורט לודרדייל עצמה היתה עיר די מנומנמת, אבל הוא אהב אותה. הולך לאורך החוף הזהוב, חולם שגם לו תהיה יאכטה ביום מן הימים חונה ליד הבית. תעלות חוצות את העיר לאורכה ולרוחבה, וונציה של אמריקה. שורה של בתים, בכל בית ישנה סככה לחנייה, רק שבמקום מכונית חונה שם סירת דיג או סירת מרוץ. פאבים של פירטים לאורך התעלות מחכים שתגיע עם הסירה שלך, להחנות במזח הקטן, לקפוץ לכמה בירות ומשהו לנשנש ולהמשיך בדרכך. העיר מתחילה להתעורר בסוף הקיץ כשנגמרים ההוריקנים, רחשים באוויר של עשייה ומסיבות פתיחת עונה, מוזיקה לטינית וניחוחות של רום. כעת גם לו היה בית וסירת דיג קטנה בחנייה. הוא אהב לצאת בימי ראשון, לנקות את הראש באוויר הים המלוח, לנסות ליהנות מהרגע ולא לחשוב על כך שבעוד שנה כל זה יעלם.
זה לא הפתיע אותו שהדלת היתה פתוחה. ג'ודית היתה נוהגת להשאיר חרך קטן כדי שפרנקלין, שכבר בקושי שלט בצרכיו, יוכל לצאת החוצה מבלי להתאפק. הוא תמיד היה מחכה לו ליד הדלת. גם כשכבר בקושי הלך. היה מתיישב למרגלותיו ומחכה ללטיפה הקבועה, היומית, היחידה.
אך הפעם פרנקלין לא ישב בכניסה. הוא ראה אותו שכוב כמה צעדים לפני הדלת, ליד מתלה המעילים. הוא חייך לעצמו כשחשב עד כמה הכלב הנמרץ והתזזיתי הזדקן. הוא היה כלב פלורידיאני אמיתי. בגילו המופלג, מעל מאה בשנות הכלבים, הוא לא הכיר ולא ידע על תהפוכות חייו של בעליו. משפחת מהגרים צ'כית בניו-יורק שהתפרנסה בקושי אך לא וויתרו לילדם יחידם על חינוך למצוינות, חינוך שהוביל לתואר בהצטיינות באוניברסיטת ניו-יורק וקבלת דוקטורט בהרווארד. כשהוא קיבל את משרת הפרופסורה באוניברסיטה בפלורידה הוא לא ידע כיצד להגיב. הוא לא היה בטוח כיצד להסתדר עם העולם החדש, הוא לא אהב שינויים גם כך, ומעל הכול- הוא דאג לדייויד. להעביר ילד בתחילת שנות ההתבגרות מהעולם שהכיר לכאן היה משול בעיניו כהעברת דגיג באקווריום מים קרירים, עם יערות קלפ סבוכים ודגים קשוחים אך אחידים בצבע ובהתנהגות, לאקווריום טרופי עם סילוני מים חמימים ודגים צבעוניים ומאיימים. קשה לדעת איזהו ארסי ואיזה טורף, כולם רוקדים בקצב הסלסה, ודג קטן שרק הגיע מהצפון אינו יודע לשחות בקצב הזה. חששותיו התאמתו ודייויד לא מצא את עצמו במדינה החדשה.
הוא שנא את זה שם, הוא שנא את הילדים בבית הספר, הוא שנא את המורים, הוא שנא את הוריו. לכן הם הביאו את פרנקלין. שיהיה לילד חבר, שיהיה מישהו אחד בעולם שתמיד יוכל לסמוך עליו. ועכשיו הילד לא מדבר איתו, הכלב בקושי הולך ולא שולט בצרכיו. הוא ידע שהוא צריך להרדימו אך ליבו לא נתן לו, הוא היה הקשר האחרון שלו לדייויד.
ניל קונדרה התקרב בחיבה אל עבר כלבו הדומם. הוא רכן ללטפו כשזיהה את הכתם הכהה למרגלותיו. הוא לא ראה דם אמיתי בחייו אך לא ניתן היה לטעות בצבע הכהה, בריח המחניק, כמעט מתקתק, שהתפשט באפו, גורם לו לבחילה נוראית. הוא נפל על ברכיו, טובל בשלולית הדם. ליבו החסיר פעימה כשהכתה בו ההבנה, הוא הפנה את מבטו סביב. הסלון הפתוח היה עמוס בפריטים שנאספו מכל מקום שבו היו. הם נהגו לקרוא לזה "עיצוב אקלקטי". מושג המתאר ערימות של חפצים ישנים, הפזורים באקראיות בחלל החדר. כעת כל אותם חפצים היו פזורים באקראיות על המרצפות הריבועיות הגדולות.
גרונו יבש, מעין גוש תקוע בין הסרעפת לצינור הושת. עיניו התערפלו וראשו הסתחרר. זה לא יכול לקרות. אלוהים, תעשה שזה לא יקרה. הוא התרומם בברכיים רועדות, אוסף בפיזור נפש פמוט ברונזה שנקרה בדרכו. כמעט על ברכיו הוא הגיע לחדר השינה וראה את ג'ודית קשורה למיטתם. היא נראתה חבוטה אך בהכרה. פיסת סדין היתה תחובה בפיה, לחייה היתה נפוחה וידיה שרוטות. היא לא עשתה לפורצים חיים קלים, זה הוא ידע.
ניל קונדרה רכן לצידה של שותפתו, חברתו הטובה ביותר כבר שלושים שנה, המשענת התומכת של משפחתם הרעועה- והדמעות השתחררו ללא מעצורים. דרך מסך הדמעות הוא שיחרר אותה מכבליה והחזיק בידה. "אני מצטער ג'ודית". עם מגע ידו היא נשברה גם כן ופרצה בבכי מטלטל. "הם ירו בפרנקלין, הוא קפץ עליהם והם ירו בו". הם ישבו כך דקות ארוכות, ניל כורע לצד המיטה, מחבק את אשתו, לא יודע האם לבכות מאושר על כך שהיא עדיין בחיים, מעצב על החוויה שהיא עברה, מכעס על הנבלות שהעזו לעשות מעשה פחדני שכזה או מבושה על כך שלא היה שם בשבילה. כשהמשטרה הגיעה, הם קבעו שזהו שוד שהשתבש, אך פרופסור קונדרה ידע- זו היתה אזהרה.
"את חייבת לצאת מפה", הוא דרש מג'ודית ביציאה מבית החולים, "דברים קורים בעולם, דברים רעים. הם מגיעים לפתחנו, מגיעים אליי". "אל תהיה שוטה ניל, עברנו שוד, זה הכול. אנחנו צריכים להגיד תודה שאחרי כל השנים שגרנו בניו-יורק ובבוסטון זו הפעם הראשונה שזה קורה לנו. הם לא לקחו שום דבר חשוב, אני בדקתי". במכונית בדרכם הביתה הוא חשב לעצמו, לא יהיה זמן טוב יותר. השניים יושבים, ג'ודית מביטה דרך החלון, הוא מביט לכביש, שניהם שקועים עמוק במחשבות. "יקירתי, אני חולה. חולה מאוד. לא נשאר לי הרבה על-פי הרופאים. אני יודע על כך חודשים ולא ידעתי כיצד לספר לך. אני מצטער".
"אני יודעת ניל. חשבת אותי לטיפשה? אתה חושב שלא ראיתי אותך לוקח את הכדורים? אתה שוכח שאתה גר עם רופאה, ועוד מספיק טיפש כדי להיבדק בבית החולים שבו עבדתי. יפה מצידך שנזכרת להתוודות לאחר שכמעט מתתי בעצמי".
הוא ידע שהוא הביא את זה על עצמו, הוא חי חודשים שלמים עם תחושת האשם על כך שלא סיפר זאת לאישה שהייתה לצדו כל חייו, כעת היא לא תיתן לו לשכוח זאת עד יום מותו. "אתה חייב ללכת אל דייויד, אתה יודע. זו זכותו לדעת שאביו לא רק טיפש וגאוותן, אלא גם גוסס".
******************
4 Responses
יפה מאד .
תודה
מסתבך העסק. עוד לא ממש נקשרתי לדמויות האמריקאיות כמו לאלה של חלק א'. לא בטוח למה.
תיקון שגיאה שקפצה לי: צינור הבליעה הוא ושט, לא ושת.
בכל מקרה תודה רבה
תודה ינון. יתוקן 🙂
מעניין מאוד.
אני שואל את עצמי אם לעת זקנה הייתי רב עם הבן שלי שהצטרף לקומונה כזאת, או שאולי דווקא מעודד אותו?