כשיהיה מאוחר (סיפור בהמשכים) – חלק ב', פרק 4

חלק א'

פרק 1 – הפטרייה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – מפרץ מבטחים לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – ג'יין לקריאה לחץ כאן
פרק 4 – 12 האיים לקריאה לחץ כאן
פרק 5 – הרמן לקריאה לחץ כאן
פרק 6- יוצאים לדרך לקריאה לחץ כאן
פרק 7 – הניצולים לקריאה לחץ כאן
פרק 8 – על החיים ועל המוות – אחת, שתיים, שלוש לקריאה לחץ כאן
פרק 9 – זורקים עוגן לקריאה לחץ כאן
פרק 10 – דאטורה  לקריאה לחץ כאן
פרק 11 – הארוחה האחרונה לקריאה לחץ כאן

חלק ב'

פרק 1 – פרופסור קונדרה לקריאה לחץ כאן
פרק 2 – הגלוק לקריאה לחץ כאן
פרק 3 – פרנקלין לקריאה לחץ כאן

פרק 4 – הקומונה

ניל לקח נשימה עמוקה ונכנס אל המתחם השמור. היה זה מלון בעבר. המלון היחידי בשמורת האברגליידס שהתפרשה על פני מיליון אקרים רבועים של יערות עצי מנגרוב, נהרות רדודים הזורמים באיטיות, ביצות ומרבדי עשב אין-סופיים. גם המלון היחיד בשמורה ננטש לאחר שהוריקן "אודרי" קצרה את כל העובר בדרכה וגרמה לאחד האסונות הקשים בתולדות פלורידה, עד האסון הבא.

בשל התחממות מי האוקיאנוס האטלנטי במעלות בודדות בלבד נעשו ההוריקנים תכופים יותר וקטלניים יותר בשנים האחרונות. התופעה גרמה לפינוי כמעט מוחלט של קי-ווסט והקצה הדרומי של הפנינצולה שהפכו לחוד החנית במתקפת ההוריקנים השנתית. הטבע החל תובע בעלות, ונראה כי הוא המנצח במלחמת הנדל"ן הזו.

פרופסור קונדרה לא הבין כיצד דייויד, שסלד מכל הדביקות הפלורידיאנית, העז לעבור ולגור במרכז הביצה הזו, המלאה ביתושים אוכלי אדם, תמסחים וחרקים החודרים לכל פתח חשוף בגוף. בשביל הקומונה היה זה מקום מושלם. כאן איש לא חיטט במעשיהם, היתה להם את הפרטיות המתאימה כדי ליצור משק אוטרקי שבו אין צורך בסביבה החיצונית. הם גידלו את מזונם בעצמם, שמרו מכל משמר על מעט המעיינות המתוקים שנותרו לא מזוהמים והתכוננו למלחמה. 

השומרים בכניסה ביקשו ממנו באדיבות שיחכה במתחם המבקרים בזמן שיקראו לדייויד. מתחם המבקרים היה למעשה מבואת המלון וזה היה המקום היחידי שבו הורשו חברי הקומונה להיפגש עם משפחתם השנייה. זו מהעולם החיצון.

החדר היה פתוח ומרווח, הספות הבלויות הונחו בצורת ריבוע, פונות אחת כלפי השנייה. בקומונה לא היו סודות. סודות היו פשע שלווה בענישה משמעתית. דייויד נכנס וחיוך מרוצה מרוח על פניו. הוא הרזה הרבה מאז הפעם האחרונה שנפגשו, שיערו המדובלל שהיה אסוף בזנב פוני נקצץ והותיר קרחת בוהקת ושזופה. "אתה נראה טוב בני, אתה בטוח שמאכילים אותך מספיק במקום הזה?"

"אני מרגיש טוב, ניל", ענה בנו במבט במתריס, "אם באת לבקר את הקומונה אז אתה מוזמן ללכת כבר עכשיו". קצב דיבורו של דייויד הלך וגבר, כמו שהיה עושה כשהוא מנסה להוכיח נקודה.

"אתה ראית- יורגן צדק. העולם במלחמה, אנחנו מוכנים לכל מה שיבוא עלינו. אתה וג'ודית עוד יכולים לחסות איתנו כשהמלחמה תגיע לכאן. אנחנו נגן עליכם. כמובן שתצטרכו לאמץ את החוקים שלנו, לפעול בדרכי האנושות החדשה."

ניל שנא את זה שבנו קרא לו ולאימו בשמותיהם הפרטיים. היו אלה חלק מחוקי הקומונה- בלי תארים. בלי קשרים. לא היו בעל ואישה, אבא ואימא, דוקטור או פועל פשוט. כולם היו בני אדם, כולם היו שווים. חוץ מהעומד בראשם. הוא תיעב מכל את העומד בראשם. מאז שהגיע מאירופה לפני כמה שנים, יורגן הסתובב בחופים, במסיבות, בבארים. הוא אסף חבורה של צעירים מבולבלים שחיפשו משמעות לחייהם הריקים והחל להטיף להם כאחרון המיסיונרים.

 הוא טען שאלוהים עזב את בני האדם, הם נותרו לבד בעולם ומכאן הרגשת הבדידות שמקננת להם מבפנים. הוא פתח את עיניהם בדבר חזירות הקפיטליזם ותאוות הבצע המקיפה אותם. קרא להם "הנבחרים", הוכיח אותם על חייהם הקודמים, הריקים מתוכן. הראה להם לאן האנושות הולכת, ונתן להם פתח להינצל מהשמדה- אם רק ילכו אחריו ויצייתו לחוקיו. אף אחד מאותם ילדים אבודים לא שאל מנין הגיע, מה היו מניעיו. הוא נגע להם בנקודות הכואבות ביותר, הוא נתן להם תקווה. הם היו מאושרים. כך לפחות דייויד טען בפני אביו.

"בני, אתה יודע שאני… אתה יודע כמה אכפת לי ממך. היו בינינו אי הבנות בשנה האחרונה, אבל בדבר אחד הגורו שלך צדק, מלחמה קרבה, ולצערי אתם לא תחזיקו מעמד במערכה שכזו. אתה חייב לצאת מכאן דייויד, קניתי לך ולאימך כרטיס טיסה לקנדה. בבקשה! תקשיב לי פעם אחת. אתה חייב לצאת מכאן. תציל את עצמך, אני מתחנן בפניך…"

"אני לא הולך לשום מקום", דייויד ענה בקול רם, ומיד הוריד את טון דיבורו, כמו עשה מעשה אסור, הסתכל מסביב במבט חושש. "יורגן הוא לא גורו. למה תמיד אתה חייב לזלזל בכל דבר שאני עושה? אנחנו נישאר ונילחם. אנחנו מאומנים וחזקים. ישנן קבוצות כמותנו בכל העולם. נילחם עד המוות למען האנושות." את החלק האחרון חזר ואמר בקול גדול, כאילו הוא עומד על במת נאומים.

"סליחה דייויד, אני לא מתכוון לזלזל במעשיך. אני פשוט דואג לך, אני אביך, זוהי חובתי לדאוג. שום דבר שאגיד לא ישנה את דעתך בדבר עזיבה?"

"לא. אני נשאר פה. עד הסוף. אתה בטוח שאתה בסדר ניל? אף פעם לא דיברת כך. תמיד אתה יורד עלי, שום דבר שאני עושה לא מספיק טוב בשבילך".

ניל הזדקף במושבו, מחזיק את ידו של בנו, לקח נשימה עמוקה, ואז חזר למצב הישיבה הרפוי הטבעי שלו. "אהממ… לא, לא. אני בסדר. אין איתי שום בעיה. אם דעתך נחושה להישאר לא נותר לי אלא לקבל זאת. רק תקשיב למה שיש לי להגיד, אני זקוק לעזרתך."

שני הגברים ישבו זה לצד זה על הספה המרופטת. קרובים כמו שלעולם לא היו. ודיברו.

לאחר כשעה של הסתודדות והתלחשות המלווה במבטים חשדניים לצדדים נפרדו ניל ודייויד בחיבוק מהוסס. דייויד עלה לחדרו וניל יצא החוצה לשאוף אוויר, מנסה לעכל מה זה עתה ביקש מבנו יחידו. נערה צעירה, אחת השומרות במתחם המבקרים, ניגשה אל ניל והגניבה לו פיסת נייר מקומטת. היא אמרה לו, בקול מעט גבוה מהרגיל לאדם שעומד כה קרוב, שעליו לצאת מהמתחם. זמן הביקור נגמר ועליהם לחזור לעבודתם.

 הוא עמד מבולבל, ניסה להסביר לה שהוא מחכה לבנו שאמור לרדת בכל רגע אך היא הדפה אותו כלפי היציאה, ממאנת להקשיב לתחנוניו. הוא ישב בתוך מכוניתו, מנסה לחשוב מה עליו לעשות כעת, ממולל בפיזור דעת את פיסת הנייר שהגיעה לכף ידו. הוא יישר את הדף המקומט, מתאמץ לקרוא את הכתב הצפוף והקטן, חושב על כך שגם הראייה שלו החלה להתדרדר בחודש האחרון, כמו כל גופו.

"הם שומעים הכול!! אתם חייבים לצאת מכאן!!! אנחנו נפגוש אותך בחוץ בעוד עשר דקות". איזו דרמטיות, הוא חשב לעצמו, כאילו מתכננים בריחה מאלקטרז. הוא הניע את המכונית, מיזוג האוויר פיזר לאיטו את האד המהביל שישב כמו ענן בתוך קופסת הפלדה. שם לעצמו דיסק של וויוולדי, 4 העונות. הוא אף פעם לא אהב את וויוולדי, תמיד העדיף שוברט ובך אך משום מה הם החלו לדכא אותו בזמן האחרון, הוא רצה משהו קליל ופירותי, כמו יין שיראז צעיר על פני קברנה סוביניון עמוק ומורכב.

הוא עצם עיניו לרגע, מתמסר לצלילי האביב, רוח קרירה ממלאת את חלל הרכב כשנשמעה נקישה בהולה על החלון. זו היתה היא. שיערה הקצר שיווה לה מראה ילדותי, מודגש על-ידי גומה חיננית בלחייה השמאלית. אך מבטה לא אמר ילדותיות. הוא שידר דחיפות. מצוקה.

דלתות המכונית נפתחו, דייויד והנערה עם הגומה שעטו פנימה, מכניסים איתם תיק גב פתוח למחצה ורובה ציד.

"סע! סע!", פקדה הנערה. הלקסוס זינקה ממקומה, גלגליה מחליקים קלות על שביל הכורכר אך מוצאים אחיזה במהרה ודוהרים הרחק מפתח השמורה. מאחור הם הספיקו לראות עשרות אנשים יוצאים מהמתחם, מנופפים בידיהם. מטח יריות נשמע אך הם כבר היו במרחק בטוח. סוף סוף הוא הבין על מה דיבר סוכן הרכב כשליהג על אחיזת כביש ותאוצת זינוק, קריטריונים לא הכרחיים בכבישי פלורידה העצלים.

"אנחנו לא יכולים לנסוע הביתה", אמרה הנערה לאחר עשרים דקות של נסיעה בדממה, מציצים כל העת לאחור לוודא שלא עוקבים אחריהם. "הם יודעים איפה אנחנו גרים, הם יבואו לחפש אותנו".

זה כבר היה יותר מדי בשביל ניל. הוא לקח פנייה ונסע בכביש צדדי עד שהגיעו לתחנת דלק ופונדק דרכים צמוד. הוא צריך קפה. יותר מזה, הוא צריך להבין מה לכל הרוחות קרה עכשיו. הוא הזמין קפה לעצמו וצ'יזבורגר עם קולה לדייויד. כוחו של הרגל. הנערה לא רצתה כלום.

הם ישבו שותקים עד שהגיעה ההזמנה, מסדירים את קצב הלב ובוהים בחלון. ניל לקח לגימה ארוכה מהקפה. אחח, אם יש משהו שאפשר לסמוך עליו באמריקה, זה שלצ'יזבורגר ולקפה יהיה אותו טעם בכל פונדק דרכים. הוא סימן בידיו אל הנערה, מורה לה להתחיל לדבר.

היא רכנה כלפיו ודיברה בלחש. "הם שמעו אתכם. אני שמעתי אתכם, אז בטוח שהם שמעו. מתחם המבקרים כולו מכוסה במיקרופונים ומצלמות אבטחה. בקומונה אין סודות. והם דואגים לשמר את זה כך".

"מי זה הם?", הוא רכן לעברה, מסגל לעצמו את טון הלחישה.

"הם. הוא. יורגן ועדת המעריצים הקרובים שלו. הוא השתנה", היא לכסנה את עיניה אל עבר דייויד, שהביט בצ'יזבורגר בתאווה מעורבת בגועל. "הוא דיבר בתחילה על עקרונות, על החברה שעלינו לשנות. הוא הטיף לנו נגד תאוות הבצע, נגד רדיפת הכוח והשררה. הלכנו אחריו, האמנו בו, נתנו לו כוח. ואז הוא החל להשתנות.

לא ייחסתי לזה חשיבות בתחילה. אז הוא כבר לא אכל איתנו יחד בחדר האוכל המשותף, היו לו דברים חשובים יותר לעשות. כבר לא השתתף איתנו במטלות היומיות, מישהו צריך לתכנן את עתידנו. הוועדות הפכו כר לנאומים בלעדיים שלו אבל זה בסדר, הוא משכיל מכולנו, יש לו דברים חכמים יותר להגיד. ראשי הוועדות שנקבעו על ידיו נפגשו איתו בחדרו וקבעו את סדר היום, סידרו את רשימת התורנויות. לנו זה לא הפריע, זה נוח שמישהו אומר לך מה לעשות ואם כל זה למען הצלת האנושות זה יותר מנוח- זו מצווה.

יום אחד נקראתי לחדרו. הוא ישב שם על קצה המיטה. בעיניים בוטחות וחיוך מזמין הוא סימן לי לשבת לידו. לא רציתי. התביישתי. הוא היה כמו אליל בשבילי. כמו כוכב רוק. הוא שאל אותי אם אני יודעת שסוף העולם מגיע. הנהנתי, עדיין לא מסוגלת לדבר. שאל אם אני רוצה ילדים. אמרתי שבטח, יום אחד אני ארצה ילדים. אז הוא תפס אותי. לא יהיה יום אחד, הוא אמר. סוף העולם קרוב יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין. היה לי חזיון, הוא אמר, מחייך אליי. יהיה לנו ילד. הוא יהיה חלק מהעולם החדש. בבוא היום הוא ינהיג את השורדים. ניסיתי למשוך את ידי מידו אך הוא היה חזק יותר ממני. מה כבר יכולתי לעשות?" דמעה בודדה ירדה אל לחייה, מלטפת את הגומה. היא נשכה לסתותיה, כל גופה רעד, כמו הר געש לפני התפרצות. היא אחזה בסכין הבשר שהונחה ליד דייויד בחוזקה. מועכת את כף ידה אל שיני הסכין. טיפות דם החלו לטפטף באיטיות על שולחן הפלסטיק האפור.

דייויד הסיט את מבטו מהקונפליקט הערכי שערך בראשו על ההמבורגר שכה אהב לעומת השנאה אל כל מה שהוא מייצג והסתכל על הנערה שכל אותם חודשים רצה, אך לא העז, לשאול אם היא מרגישה כמותו. הוא הרגיש כל כך מטופש כעת. ריקנות. כאילו אלוהים נלקח ממנו בפעם השנייה. שוב אין במה להאמין. איך אדם שאומר מילים כל כך חזקות, כל כך נכונות, מסוגל למעשה כזה? הוא רצה לחבק אותה. אך שוב לא העז. הוא ידע שאביו לא יוכל לנחמה, הוא אפילו לא מסוגל להגיד לבנו יחידו שהוא אוהב אותו.

היא המשיכה, ידה המדממת לוחצת חזק יותר את שיני הסכין. "אחרי שהוא ישמע את השיחה שערכתם הוא יהיה בטוח עוד יותר בצדקתו. הוא חושב שהוא המשיח המזוין או משהו כזה. הוא מקבל הוראות מאירופה. אבל הוא הפסיק להקשיב להם. הוא אמר לי שהם רכים מדי. הוא המשיך והמשיך על כך שהם לא מבינים שהאנשים הפשוטים צריכים מנהיג. מנהיג אמיתי. הם צמאים לזה. כמהים למישהו להאמין בו, מישהו שיוכלו ללכת אחריו בעיניים עצומות, לא לעוד רעיון או עוד אידיאל שיתמסמס עם הקושי הראשון".

ניל רכן לעברה. עטף את ידה שעדיין אחזה בסכין בשתי ידיו. הוא לא היה טוב עם רגשות. הוא הכיר עובדות. הבין על בוריים תהליכים חברתיים נרחבים של התרבות האנושית, אך כשזה היה נוגע לתהליכים החברתיים המתרחשים בעולמו שלו- הוא היה חסר מושג. הוא מעולם לא חש חמלה לפני כן. ההרגשה היתה מוזרה לו. אולי זו אהבה, אך איך יוכל לדעת, גם הרגשה זו היתה זרה לו. לפחות לא כמו שרואים בסרטים או קוראים בספרים.

היה לו טוב עם ג'ודית. הם היו טובים ביחד. עם השנים הם פיתחו מערכת של אמון והערכה הדדית. בסיס שהחזיק אותם יחדיו כל השנים האלו. גם כלפי דייויד הרגיש משהו חזק, אך זו היתה יותר כמו אחריות עצומה ודאגה מאשר הרגש שעבר בו עכשיו.

הוא לא הבין מה אלו הגלים החמים שהכו בכל גופו, כמעט מאלצים אותו לבכות לנוכח כאבה של נערה זרה שישבה מולו בשפתיים רועדות. הוא רצה להיות היא. רצה לקחת את כאבה, להכיל אותו. לקחתיו יחד איתו אל הקבר.

ידה הרפתה מהסכין, נותנת לה ליפול על השולחן בקול מצלצל. היא לקחה חופן מפיות והחלה לאלתר תחבושת על מנת לעצור את הדם שלא הפסיק לזרום. אך המלצרית ראתה את המתרחש והחלה לצווח. "אוי יקירתי, מה עשית לעצמך?", צועקת אל שאר המלצריות שמישהו יביא כבר תחבושת, אחת הלקוחות מדממת למוות.

כמעט מאוחר מדי ניל הבין שהמהומה המתרחשת לא הולמת את מעמד הפרופיל הנמוך שניסו לנכס לעצמם וקם במהרה, מושך אחריו את דייויד והנערה, גמגם התנצלות ויצא אל החנייה. רק כעת הוא שם לב עד כמה הלקסוס שלו נראתה בולטת לצד משאיות הפיק-אפ והסטיישנים שהקיפו אותה. כדי להגיע לאן שהם צריכים, הם יצטרכו כלי רכב שמושך פחות תשומת לב.

עם הגיעם חזרה לעיר דייויד והנערה הלכו למצוא רכב שיתאים לסטטוס החדש כנמלטים מתחת לרדאר ולהצטייד במצרכים לשבועיים הקרובים. הוא לא רצה שהנערה תבוא איתם, אך היא התעקשה. היא אמרה שגם כך אין לה לאן ללכת ובכל מקרה הם יצטרכו עוד זוג ידיים שיעזור להם עם המפרשים.

למען האמת זה היה החלק שהוא חשש ממנו ביותר, והעובדה כי מישהו מבין שלושתם יודע כיצד להפעיל מפרשים הקלה עליו במקצת. כעת יש כמה טלפונים שעליו לעשות. הראשון היה לג'ודית. הוא הפציר בה שתטוס לבקר את אחותה בקנדה, לפחות לכמה שבועות. דייויד, הוא אמר לה, כבר בדרכו לניו-יורק לבלות עם חברים. הטלפון השני היה לפרופסור ג'ק בראון.

קולו הרועם של פרופסור בראון ענה מהקו השני בלהיטות. נראה שהוא חיכה לשיחה הזו כל היום, חשב לעצמו פרופסור קונדרה, וזה גרם לו להרגיש מעט יותר טוב לגבי המצב. היו חלקים שלמים בתכנית שלא היו תלויים בו, וחלקי הדומינו חייבים ליפול בכיוון הנכון.

"שלום, פרופסור בראון. יש לנו עדיין סיבה להמשיך כמתוכנן?"

פניו של פרופסור קונדרה התקדרו לשמע תשובתו של עמיתו בקו השני.

"סנטור ג'ונס? הוא היחיד שעדיין בעד גם לאחר שחשפת בפניהם את התגלית?"

– "אני יודע שהעניינים נעשים לחוצים אבל אין לנו ברירה אלא להמשיך. תחשוב על ג'יין."

–  "המפתחות במשרד שלי, במגירה התחתונה, מתחת לקקטוס יבש. תמשיך בעבודה הטובה. תודה על פתרון החידה".

– "כן אני יודע, לא כולם בפקולטה אמריקנים בורים, אתה אנגלי אמיתי. נתראה בקרוב. אנחנו סומכים עליך".

לאחר שסיים את השיחה, הגיע דייויד עם הרכב שאמור היה לקחת אותם למעוז חפצם. היה זה וואן שחור עם ציורי להבות כתובים משני הצדדים. "רק בפלורידה", מלמל לעצמו הפרופסור בייאוש. "כך אנחנו נשמור על פרופיל נמוך?? אתה רציני דייויד???"

"זה הרכב היחידי שהיה גדול מספיק לקחת את כל המצרכים. חוץ מזה, תמיד רציתי וואן עם להבות בצדדים"

הנערה ודייויד החליפו מבטים צוחקים. "אני לא מאמין עליכם ילדים. ובכן, בואו ניסע. יש לנו עבודה לעשות. עולם להציל".

השלושה עלו על כביש US1 והתקדמו אל עבר חורבות העיר הדרומית ביותר בארצות הברית.

*********************

לפרק 5

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב telegram
שיתוף ב reddit
שיתוף ב whatsapp

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הזדמנות להכיר

גמר המזרח – משחק מספר 3

מיאמי היט (1) – טורונטו רפטורס (2) משחק בין שתיים מהקבוצות המעצבנות שיש בליגה, היה חייב להיות מוכרע על איזו קבוצה תצליח להיות יותר מעצבנת.

קרא עוד »

תגובות אחרונות

צור קשר

טוויטר

פייסבוק

הצטרפו לקבוצת הטלגרם